מובלת לגרדום פרק 2 חלק א

אחרי הימים האחרונים שחלפו סופיה חשבה שהיא עומדת להשתגע מחוסר המעשה הזה. הם רוכבים בשממה כבר במשך כמה ימים ושום דבר מעניין עוד לא קרה. עד היום. הם נכנסו לקראת ערב לשביל המוביל לכפר ענק. עם שער כניסה מפואר.
"אנחנו נעביר את הלילה פה." תומס הודיע בהחלטיות. הוא חשב שזה הרעיון הכי טוב, לנוח כמו שצריך במשך הלילה, לאכול ארוחה טובה ולארוז אוכל למשך המסע. סופיה חשבה שזה ראיון רע, אפילו גרוע. אם מישהו יזהה אותה הוא יהרוג אותה במקום, היא ידעה משהו שתומס לא ידע והיא העדיפה להסתיר, יש פרס על ראשה.
"שלום לכם חברים." הם שמעו קול של גבר מעבר לשער הכניסה, היה לו מבטא דרומי חריף ורק לפי קולו הם ידעו שהוא מבוגר, השמש כבר שקעה ולכן כל מה שהם ראו היו עיניו הכחולות שנצצו בחושך. 'עיניים כחולות' חשבה לעצמה סופיה. זה נדיר באזור הזה של היבשת, לא להרבה אנשים יש עיניים כחולות… משהו באדם הזה היה לה מוזר, האנרגיות שהיא קלטה ממנו היו רעות. עכשיו בכלל היא העדיפה להמשיך בדרך.
"שלום וברכה." ברך אותו תומס וירד מסוסו.
"מה זוג נערים יפים כמוכם עושים מחוץ לעיר בשעה כזו?" הקול שלו היה חביב ומזמין אך הסתיר משהו. "אנחנו לא מפה, אנחנו רוצים לשכור חדר במלון בעיר ולעזוב בבוקר. אתה רואה את היפיפייה הזו שם?" הוא שאל בזמן שנשען על הסוגרים של השער והצביע על סופיה. הגבר מהצד השני הנהן וחייך וחשף שיניים צהבהבות. "היא ברחה מהבית ואני מחזיר אותה." טוב, זה סיפור שהיה קרוב לאמת סופיה חשבה לעצמה, אך הוא השמיט את הקטע שהיא הואשמה ברצח שלא בצעה ועכשיו כל צייד ראשים ומרשל במדינה מחפשים אחריה.
"בואו היכנסו. אני אוביל אתכם למלון הטוב ביותר." הוא פתח את השער החורק, הלילה כבר ירד והוא הוביל אותם ברחובות הריקים עד למבנה גדול שהמילה 'מלון' תלויה על גגו.
"זהו, הגענו. בהצלחה לכם חברים במסע שלכם. היה תענוג להכיר אתכם." אמר האיש המסתורי ההוא, זינק על סוסו וחזר לעמדת השמירה שלו בשער. לאחר שהזמינו חדר תומס הוביל אותה במעלה המדרגות, אוחז בידה כדי שאיש לא ירה את החבלים, עלולים בקלות לחשוב שהוא רוצה למכור אותה או לרצוח אותה ולא להבין שהיא הרוצחת האמתית. כשהם נכנסו לחדר הוא הושיב אותה תוך שימוש בכוח על המיטה הזוגית הגדולה. זו הפעם הראשונה שהוא נהג בה בכוח והיא הייתה המומה. "אני לא מוכן להעביר עוד לילה שלם אתך בשתיקה ואני אפסיק להיות נחמד. את מבינה?" השנאה שהיא חשה כלפיו ברגע הראשון שראתה אותו חזרה כאילו תמיד הייתה שם. היא חשבה, האמינה וקיוותה שהוא מאמין שהיא חפה מפשע, אך הסיבה היחידה שהיה עדין איתה היא בגלל שהיא יפה. עכשיו היא הבינה את זה. הוא נתן לה להחליף בגדים ולהתקלח כמה דקות וכשהיא יצאה הוא קשר אותה באזיקים שהשיג מאחד המרשלים שסעדו במלון למיטה ויצא מהחדר ונעל אותו. היא לא הייתה מוכנה להעביר לילה שלם קשורה באזיקים למיטה. היא ידעה שהיא צריכה לברוח, אך לא ידעה איך. היא החלה לבכות על אותו לילה שהיא החליטה להישאר במקום לברוח.

תומס התיישב בבר המלון על כיסא עץ חורק. הבר היה טיפוסי, לא מיוחד מידיי; מלצריות בשמלות כפריות צבעוניות ומלצרים בחולצות משובצות ומגפי בוקרים, שולחנות הימורים וזוגות צעירים בגילו של תומס שיכורים ומקיאים מחוץ למבנה. כשתומס נכנס למקום והתיישב זה הרגיש כאילו כל המקום עצר לחמש שניות כדי להביט בו. הוא כבר היה רגיל לקבל תשומת לב רבה בכל מקום שנכנס אליו בשל בגדיו היקרים ויופיו המדהים. הוא התיישב ליד אדון מבוגר עם ספם שחור ומקטורן למרות שבתוך הבר לא היה קר. הוא עישן מקטרת ארוכה יותר ממה שתומס ראה אי פעם בחייו והוא חבש מגבעת שחורה וכפפות. בחגורתו הוא נשא שני אקדחים ומאזיקים. תומס הבין, הוא שלח מבט מהיר למגף של האיש המבוגר וראה ניצוץ כסף. פגיון. האיש היה מרשל או צייד ראשים והוא ידע שאסור לו לראות את סופיה כי הוא יהרוג אותה במקום. "תן לילד כוס בירה. הוא נראה מתוח." אמר האיש הזקן. תומס חייך את חיוכו הכובש והנהן בהכרת תודה. מלצרית נמוכת קומה ושמנמנה מעט שלבשה שמלה ירוקה הגיעה תוך פחות מדקה עם כוס גדושה בבירה מחבית גדולה. "תודה" אמר תומס, מודע לקסם ולהשפעה שלו עליה.