רוצח "שכיר" – פרק 1

החזקתי באקדח. עצמתי את עיני הימנית כדי שאוכל לכוון.
עוד לא במקום… לא מדויק….. זהו! מדויק!
הייתי צריך ללחוץ על האקדח. ידי רעדה. התחלתי להזיע מרוב פחד.
"אני לא מסוגל…. אני לא מסוגל לעשות את זה.." אמרתי. האקדח נפל מידי.
התנשמתי נמרצות.
"מה יש לך?! זה רק בובת קרטון!" מר ג'קסון, או איך שאני מעדיף לקרוא לו, האיש, אמר.
"בסדר…. חשבתי שאתה יודע איך להשתמש באקדח…." הוא נאנח.
"נתחיל מההתחלה"
הוא החל ללכת לחדר אחר.
"אתה בא?" הוא אמר, בעוד שהוא מחייך חיוך ניצחון. הוא ידע שאני לא יתנגד אליו.
הנהנתי בראשי בתבוסה, והלכתי אחריו.
התחלתי לעשות כפיפות בטן, הרמת משקולות ושכיבות צניחה, בידיעה שאני בתוכנית אימונים שאמורה לאמן אותי ברצח…..
איך זה התחיל? איך לעזאזל הגעתי למצב הזה?
האמת, הכל התחיל לפני 10 שנים…..
———————————————————–
"תישארו פה…" אמא אמרה לי.
היא נשקה לאנדרו – אחי העיוור, על המצח והעבירה לי את אותו .
היא פרעה את שערי הבלונדיני, והסתכלה על עיניי הכחולות בעצב.
"לאן אתם הולכים…? מתי תחזרו…?" שאלתי, בדאגה לי ולאחי.
"בקרוב…" היא אמרה לי, בקרירות.
"תשמור עליו…" אמרה לי אמא.
הנהנתי לעברה.
אבא צפר מהמכונית.
"אנחנו צריכים ללכת.." אמרה אמא. ידעתי שהיא לא מספרת לי משהו, אבל לא ידעתי מה….
אמא נכנסה למכונית.
"אל תדאגו…" אמרה מנהלת הפנימייה.
היא התקרבה לחלון המכונית. אמא העבירה לה מעטפה לבנה.
המנהלת חייכה חיוך מזויף.
"בואו אחריי, חמודים" היא אמרה. היא שמה יד על גבי והובילה אותי ואת אנדרו לכיוון הדלת.
הסתכלתי אחורה. ראיתי את המכונית של אמא ואבא נוסעת במהירות.
הייתה לי הרגשה שאני לא אראה אותם יותר.
הייתי רק בן 8.
הסתכלתי על אנדרו הפעוט.
"אני אשמור עליך גם אם זה הדבר האחרון שאני אעשה…" לחשתי לו.
המנהלת הובילה אותנו לתוך הפנימייה. חיוכה הלך וקטן.
הסתכלתי עליה בדאגה.
"את בסדר, גברתי?"
"ילד, חוק ראשון: לא מדברים אליי אלא אם כן אני פניתי אליך, ופונים רק כגברתי המנהלת!" היא הסתכלה עליי בגועל.
"אבל…" אמרתי והשפלתי את מבטי אל הרצפה. "זה לא איך שפניתי אלייך?"
"חוק שני: לא מתקנים אותי!! אני אף פעם לא טועה!"
"אבל…. גברתי…" התחלתי לגמגם.
"חוק שלישי: מצייתים לכל מה שאני אומרת, בלי שאלות!! מבין?!" היא צעקה עליי בזעם.
"האמת…. את יכולה להסביר עוד פעם?" הסתכלתי עליה בתקווה, אך בפחד מהבאות.
"לא!!!" היא צעקה.
אנדרו חיבק את רגלי, וייבב בפחד.
"חוק רביעי: שהילד יסתום כבר!!!" היא צעקה על שנינו בהתפרצות זעם.
עוד פעם…
היא הובילה אותנו אל חדר קטן, דחפה אותנו פנימה ונעלה את הדלת מאחורינו.
"היי! תפתחי לנו!!" צעקתי נואשות לעזרה, בזמן שדפקתי על הדלת.
"גברתי…?" שאלתי בפחד.
אין תגובה.
הסתכלתי על החדר:
בצד הייתה מיטת קומותיים קטנה עם שני מזרונים דקים ומאובקים. הסולם היה עשוי מעץ ישן אשר עמד להתפרק לחתיכות. על החלונות היו תריסים ישנים ושבריריים. רוח פרצים פרצה לחדר.
"ג'סי…" ,אנדרו משך במכנסיי. "אני מפחד".
"אני יודע. גם אני." אמרתי לו.
הוא היה אז רק בן שנתיים.

~אחרי שבע שנים~
"החוצה!!!" מנהלת הפנימייה צעקה עליי ועל אנדרו. היא דחפה אותי בגסות מדלת הכניסה.
היא תפסה את אנדרו ודחפה אותו החוצה. הוא נפל על ברכיו.
"ואל תחזרו לכאן! " היא צעקה וסגרה את הדלת.
הסתכלתי על דלת הפנימייה בבוז. שבע שנים מהחיים שלי ביליתי… – טוב ,לא בדיוק ביליתי. סבלתי שם.
כבר ידעתי שההורים שלי לא יחזרו לעולם.
הבנתי את זה לפני שנים.
"מה נעשה?" שאל אותי אנדרו. מבוהל.
"אל תדאג…" אמרתי לו. ניסיתי להפגין ביטחון שלא היה לי בכלל.
"אנחנו נסתדר"
תפסתי את ידו והתחלנו ללכת בחיפוש נואש אחרי מחסה, קורת גג או כל דבר שיעזור.
המשכנו ללכת שעת ארוכות, בין בנינים ובתים, בין כל מבטי הגועל של האנשים שעברנו לידם, בבגדינו המאובקים מהדרך הקשה עד שהגענו לבקתת עץ נטושה.
"הנה!" אמרתי בהתלהבות.
"מה זה?" הוא שאל בסקרנות.
"הבית החדש שלנו"
הכנסתי את אנדרו בזהירות לתוך הבית.
הבית היה בית עץ קטן, בעל חלון קטן. לא היו בו כלל חפצים.
אנדרו ישב על הרצפה.
"מה נעשה עכשיו? איך נשיג אוכל?" הוא שאל, מודאג.
"אני אשיג לנו משהו לאכול" עניתי.
"תישאר פה." אמרתי לו.
"אני אחזור בקרוב" אמרתי ויצאתי מהבקתה הכבר-לא-נטושה.
התחלתי להתחנן לקצת אוכל ומים מאנשים.
"בבקשה! אני ואחי הקטן נטושים!" ללא תועלת.
אף אחד לא הסתכל עליי. הייתי כמו חרק עבורם.
ידעתי שאין לי ברירה- אם אני לא אוכל לקבל אוכל ומים, אני אצטרך להשיג אותם בעצמי.
נכנסתי לחנות קטנה. הצלחתי להגניב בקבוק גדול של מים וכמה פירות.
זה יספיק לבינתיים.
הלכתי בחזרה עד לבקתה הקטנה שלנו, עם ה-"שלל" הקטן שלי.
היא הייתה ריקה.
"אנדרו?!" אמרתי בבהלה.
שמעתי מאחוריי צפירת מכונית.
קפאתי מפחד. הסתובבתי אחורה.
עמדו מאחוריי שני גברים לבושים בג'ינס כחול, חולצה שחורה ומעליה ז'קט עור שחור, שמכוונים לעברי אקדחים.
הרמתי באיטיות את ידיי.
לבקתה נכנס איש דיי גבוה, בעל חליפה.
"ג'סי?" הוא הסתכל עליי.
הוא מחה כף, שני גברים הגיעו. הם החזיקו באנדרו.
הרגשתי כאילו פגע בי ברק. ניסיתי לרוץ לעברם, אבל שני הגברים הצמידו את אקדחם לחזה שלי.
"ג'סי? אני מר ג'קסון." הוא אמר.
"אנחנו רוצים לדבר אתך"