תקומי לבדך.
טפיפות צעדיי נשמעו חלושות כאשר צעדו באטיות על האדמה הלחה מגשם זלעפות. שיערי נמלא טיפות גשם אשר נצצו כנגד השמש המוחבאת בן העננים האפורים ורכים ככבשים מרחפות על פני השמיים המעוננים.
"זה אינו משנה." קול נשמע בראשי כאשר מצאתי את עצמי בצומת ואיני ידעתי לאיזה צד לפנות.
"תשאפי גבוה," נזכרתי בחיוכו כאשר אמר זאת, חייכתי לעצמי כפי שחייך אליי, כדי להיזכר ברגעים הטובים.
המשכתי לצעוד בראש מורם וחיוך נעים על פניי.
"תחשבי, תני לזמן לעבור." קולו הקליל הדהד במעמקי ראשי, מפזר נחישות בכל פינה.
עיניי הושפלו מטה, מביטות אל התהום העמוקה המתמשכת מולי, עומקה לא נודע. ערפל כבד שרר מתחת לרגליי.
"מה אעשה?" שאלתי את עצמי בחשש כאשר ראיתי שאין דרך חזרה מכאן.
קולו הפעם לא נשמע בראשי, בדיוק ברגע שאני כל כך זקוקה לו. אנחה נפלטה מפי, מעדתי כאשר דרכתי על רגלי השנייה, מאז ומתמיד הייתי מבולגנת.
אישוניי התרחבו כאשר ידי תפסה בקצה הצוק, מחזיקה אותי בין השמיים והארץ. נשימות רדודות נפלטו מפי, רעד עבר בכל גופי אשר תלוי באוויר.
"כאשר את נופלת, תקומי." קולו החל להתעמם בראשי, הולך ונעלם בכל מילה ומילה.
עצמתי את עיניי בחוזקה כאשר אצבע אחת הרפתה מאחיזתה. פקחתי אותן שוב, והבטתי על קצה הצוק, פנים מוכרות הביטו בה.
"תעזור לי…" קולי נשמע חלוש וחנוק, ריאותיי החלו לשרוף.
עוד אצבע הרפתה, עוד מעט אפול אל מותי הבלתי ידוע. חשקתי את שיניי, וניסיתי לתפוס בידי השנייה בצוק, אך גופי היטלטל הלוך ושוב ועוד אצבע הרפתה. מפרקותיי הלבינו מהאחיזה הקשה והממושכת.
עיניו הגדולות של הדמות מעליי נראו מודאגות,"איני יכול לעזור. תקומי לבדך, ממזרה."
במילים אלו, צרחה נפלטה מפי.
הוא הניח לי לצנוח למותי. לבדי.
תגובות (2)
וואו סיפור יפיפה. שבית אותי! מדהים מעניין מסקרן מתקר ונכון. למרות שלדעתי הוא לא היה צריך לקרוא לה ממזרה, הממזר הזה!
אוה!
סוף סוף סיפור יפה ופסימי להפליא!
הכתיבה מצויינת, העלילה מצויינת, המסר טיפה שחוק אך השאר מכסים על זה.
כל הכבוד!