אין לי כוח/ אזעקות 2

צבע אדום.
צבע אדום.
צבע אדום.
צבע אדום.
אזעקה.
טוב, אצלנו היא לא בדיוק ככה.
יותר בסגנון של-
׳וווואאאאוווווווווההההווווווווווו׳
משהו כזה.
האזעקות בתקופה הזאת התחילו אחרי הפיגוע באילת.
פתאום.
באמצע הלילה,
היא נשמעה.
אזעקה.
כמו זומבית,
התרוממתי,
העפתי את השמיכה מעליי וירדתי אל הממ״ד.
כמו רובוט.
אני כבר יודעת לתפקד במצבים כאלה.
האחים הגיעו אחד אחרי השני.
ובסוף הגיעו ההורים יחד עם האח הכי קטן.
קוראים לו אייל.
אני קוראת לו טוסטי.
כשהסתכלתי בעיניו הכחולות הצטערתי.
באמת שהצטערתי.
בשבילו.
מסכן שכמותו, לא מבין מה קרה.
פתאום הפריעו לו באמצע השינה.
כי מה הוא עשה?
באמת שהוא לא הספיק לעשות משהו,
הוא רק בן כמה חודשים.
כשהאזעקה נגמרה הגיעה עוד אחת.
ואנחנו ישבנו.
הממ״ד.
וכשהיא נגמרה עלינו כל האחד לחדרו להמשיך לישון.
אבל אני לא הצלחתי.
הרגשה התפשטה בי.
לא פחד.
לא כעס.
סתם, באסה שכזאת.
אוף.
אין לי כוח.
כי באמת שאין לי כוח לכל זה שוב.
ממש אין לי כוח.
הרגשתי סוג של מחנק בגרון.
לא בגלל הפחד.
לא בגלל כעס.
פשוט כי אין לי כוח.
 יש כאלה שיגידו שזאת סיבה מטומטמת, אבל זאת הסיבה.
אין לי כוח לכל זה.
אין לי כוח לשמוע כל יום אזעקה.
אין לי כוח לשמוע כל הזמן בחדשות על פצועים.
על מתים.
על פיגועים.
מלחמות.
הסלמות.
באמת שאין לי כוח.
כל מה שאני רוצה זה שקט.
לחיות רת חיי בשקט.
אני לא עשיתי כלום,
אני רוצה לחיות בשלום.
כשלפעמים תוקפים את הערבים סביבי אני מגנה עליהם.
אומרת שלא כולם שונאים.
שיש כאלה שדווקא אוהבים.
שגם אצלנו יש כמה לא נחמדים.
אבל למה הם ממשיכים לתת סיבות לשנוא?
ההרגשה הזאת ממשיכה למלא אותי.
המחנק גובר.
אבל אני לא בוכה.
אני לא הטיפוס שיבכה בגלל שטויות כאלה.
זה פשוט ש,
אין לי כוח.