האהבה שבכותלי הוגוורטס פרק 11

פרק 11 :
התעוררתי בשלוש לפנות בוקר הירח שעוד נותר איר ביופיו את החדר. חייכתי וחשבתי – הולך להיות יום טוב! – "לומוס." קודם כל הלכתי לספרייה והתחקלתי לחקור על נימפות כדי שאני אבין יותר טוב איזה כוח יש לי, מצאתי ספר אחד על נימפות שנראה לי משמש להגנה מפני כוחות האופל. בכותרת של הספר היה כתוב ~יצורי האור~ פתחתי את הספר ודפדפתי עד שהגעתי לפרק על נימפות. ~ נימפה. (סירנת אור) נימפה היא סירנה שכוחה בא מהים, כמו הסירנות קולן של הנימפות יכול לחולל פלאים כשפים קללות ואף להסירן. בניגוד לסירנות הנימפות אינן משתמשות בקולן לרעה והסירנות נשלטות על ידי יצר האופל שדוחף אותן למעשים רעים, הנימפות הן יפות במיוחד. כאשר נימפה נמצאת ביבשה היא בעלת רגליים של בין אדם ופלג גוף תחתון ועליון כשל בן אדם. כאשר היא בים פלג גופה העליון הוא כשל בין אדם ופלג גופה התחתון כשל דג, ויש נימפות מיוחדות המסוגלות להפוך את פלג גופן התחתון לכשל עוף מעופף כל שהוא ולעוף. כאשר היא בים הנימפה מהירה פי 2000 ממהירותה הרגילה, בנוסף הנימפות מסוגלות לשחק בבני האדם או בכל יצור אחר כולל סירנות ולגרום להם להאמין לעשות או לרצות כל דבר. ~
– ואו אני ממש שווה – חשבתי. הלכתי לחדר האחסון של בית ספר ומכל המטאטאים המיושנים לא מצאתי מטאטא אחד מהיר. ואז נזכרתי ~ כשנימפה במים מהירות פי 2000 ממהירותה הרגילה. אז קפצתי לנהר הכי קרוב והתחלתי לשחות לכיוון מקדש הדרקון. הגעתי בשעה אחת והיה לוקח לי פי 2000 להגיע לשם ברגל. – לא, אני ממש, ממש, ממש שווה – חשבתי לעצמי מחייכת חיוך מרוצה. הייתי בשער של מקדש הדרקון, באתי להיכנס אבל לפני שהספקתי חמישה נערים הקיפו אותי ולא נתנו לי לעבור. "מה את עושה פה?" שאל נער שנראה בין 18 – 17.
"מחפשת את לוקאס!" עניתי. "אתה מכירים אחד כזה?"
"היא בטח מלוחמי הפניקס, אסור לתת לה להיכנס!". אמר אחד בן 16 עם שיער חום כהה אסוף בקוקו.
"מה זה פניקס?" שאלתי לא מבינה. "מה אתם רוצים מהחיים שלי? אני רק מחפשת את לוקאס!"
"מה את רוצה ממנו?" שאל אותי אחד בן 16 ממש גבוה וממש שרירי עם שיער חום כהה קצוץ.
"אח שלו מתגעגע אליו!" אמרתי.
"ליאו?" אמרה בת אחת. – עם שיער בלונדיני עם גוונים ורודים שעל כל אחד אחר הם היו נראים מגעילים אבל הם ממש החמיאו לתלתלים שנופלים לה ברכות על הגב – לעזאזל על מה אני חושבת! – אני צריכה להתרכז בלהביא את לוקאס לליאו ואני חושבת על גוונים! – "טוב, אם אתם לא רוצים להגיד לו, אני אגיד לו!"
"את לא מתקרבת ללוקאס!" צעקה הבלונדינית עם הגוונים.
"ג'ני תרגיעי!" צעק ילד עם שיער חום שחור ועינים חומות בוהקות.
"את ג'ני?" שאלתי.
"כן!" אמרה בעוינות. "ליאו מתגעגע גם אליי?" אמרה בזלזול בוטה ונראתה מוכנה לקרב רציני.
"הוא סיפר לי עלייך!" אמרתי מיד.
"מה בדיוק הוא אמר?" היא אמרה מופתעת אבל לא ויתרה על הזלזול.
סיפרתי לה בדיוק את מה שליאו אמר לי, ואז היא ויתרה – סוף סוף – על הזלזול שלה כלפיי ואמרה. "אלוהים אדירים!" – מי אומר אלוהים אדירים בימינו?! – חשבתי לעצמי. "היא באמת מכירה את ליאו! רק הוא היה יכול לספר דבר כזה!"
"רגע!" צעק הילד עם הקוקו. "שחכתם איך הטינה הזאת שלטה על המוח שלנו? מה אם היא עשתה את זה שוב ומשם הילדה הזאת יודעת את מה שהיא אמרה עכשיו?!"
"לילדה הזאת יש שם!" אמרתי בעצבנות.
"ומה הוא בדיוק?" שאל הילד עם השיער החום שחור.
"ג'ייד." אמרתי חייכתי והושטתי לו יד. הרחיק את ידו בתנועה בוטה. "אאוץ' מעליב," הוצאתי את הנביא היומי של אתמול מהכיס, בזמן שעשיתי את זה ראיתי את השמש זורחת על עורי ונזכרתי באחד הדברים שקראתי. ~בזריחה ובשקיעה היופי של הנימפות מתעצם וכך גם כוח השכנוע שלהם….~ הבאתי להם את הנביא, ואז שאלתי. "עכשיו אתם סומכים עליי?"
"אפשר להגיד…" אמר הילד עם הקוקו.
"אנחנו סומכים עלייך!" אמר הנער עם המשקפיים בחיוך. ראיתי שגם השאר חייכו אליי גם זה עם הקוקו, אז מיהרתי, היו לי עשר דקות לפני סיום הזריחה אז מיהרתי לשאול. "אז אתם מוכנים לתת לי לראות את לוקאס, אני מתכננת להביא אותו לאח שלו!"
"הוא עדיין בבית החולים בהתאוששות," אמר הגבוה השרירי. "יש רופאים שחושבים שהוא… שהוא… שהוא… אני לא יכול להגיד את זה!"
"יש רופאים שסבורים שהוא…" גם היא לא הצליחה להגיד את זה.
"שהוא לא יחזור." אמר עם השיער החום שחור במהירות ואז סגר את פיו במהירות. וראיתי שעל אשפת החיצים שלו (הייתה לו אשפת חיצים וקשת.) כתוב בכתב מוזהב וזוהר את שמו. 'שון'.
"נראה לי שאני יכולה לעזור," אמרתי.
"איך? הרופאים לא יכלו לעשות כלום שילדה בת אחת עשרה תצליח. אמר שון.
" שתיים עשרה!" התגוננתי, היה לי יום הולדת לפני ארבעה ימים.
"מזל טוב?" אמרה ג'ני.
"תודה?" החזרתי.
"איך בדיוק תצליחי לעזור?" אמר זה עם המשקפיים –רגע, זה חייב להיות טיילור. ליאו אמר לטיילור יש משקפיים והוא בגיל שלו, ליאו אמר לי שהוא בן 17 אז זה חייב לביות טיילור. – חשבתי לעצמי.
"אני נימפה!" אמרתי ושיערי השחור עף עם הרוח של הזריחה שהדגישה את עיניי הכחולות ירוקות שזהרו באור הזריחה. וראיתי איך שון מבין את הכוח שלי בזמן שהוא אמר.
"איך זה יכול היות נימפות כמעט נכחדו לגמרי, הסירנות משמידות את כולן!."
"כמעט את כולן!" עד אתמול אפילו אני לא ידעתי את זה." הדגשתי.
"טוב אז למה אנחנו מחכים?!" התרגש השרירי. "בואו נלך להציל את לוקאס."
"יש למישהו דרך להגיע ללונדון?" שאל טיילור.
"ג'יימס!" צעקתי כשהרגשתי כאב חד בלב, "מישהו פוגע בו! אני חייבת לעזור לו!" לא חשבתי על כלום לא על לוקאס לא על ליאו לא על אף אחד! רק ג'יימס ועל זה שאני חייבת לעזור לו! קפצתי לנהר שממנו הגעתי, הגברתי את המהירות שלי והגעתי תוך חצי שעה. הכאב החד גבר. השעון הגדול בהוגוורטס צלצל לשעה שש. ומתחת לשעון עמדה סירנה אמתית, השיניים שלה היו מלאות בדם, ויופייה המקורי נעלם. "ג'יימס צעקתי ורצתי אל המפלצת בעודי רואה אותה לוקחת את נשימתו האחרונה ומשאירה אותו חסר חיים למרגלות השעון!