האור בקצה המנהרה- אין לי מושג מה כתבתי, פשוט כתבתי.

אתם מכירים את ההרגשה הזו שאתם נכנסים למנהרה ריקה? מיליון אנשים נכנסו לפניך ועוד מליון ייכנסו אחרייך אבל בשנייה שאתה נכנס פנימה זה שואב אותך לעולם חדש. מקום שאף אחד לא מכיר, הוא שייך אך ורק לך.
החשיכה אוכלת אותך מכל הכיוונים עד שאינך יודע יותר איפה אתה מתחיל ואיפה אתה נגמר.
אתה נתלש לזמן אחר ואתה חווה סוג של שיכרון חושים.
אתה מתהלך במנהרה ומחפש את הקצה שני. נהיה לך קר, פתאום נורא חסרה לך תחושת השמש על פנייך. שזה מצחיק כי אתה בעצם נכנסת לשם מתוך סקרנות ורצון עז לצאת מקרני השמש הבלתי צפויות.
אתה מתחיל ללכת יותר מהר ואתה מרגיש שאתה מסתובב סחור סחור. שזה בלתי אפשרי בעליל מכוון שהמנהרה הזו ישרה כמו סרגל. אבל לך תסביר את זה לפאניקה שמשתלטת על חושייך.
אתה מתחיל לרוץ…כמו מפגר. אתה מרגיש שעוקבים אחריך, אתה מסתכל אחורה אבל כל מה שאתה רואה זה נצנוץ של עיני עכברושים. אתה צועק להם שיעזרו לך. הם לבטח מכירים את דרך הסרגל המפותלת הזו. אך שתיקתם צועקת באוזנייך.
אתה רץ עד שאתה רואה כוכב קטן באופק. אתה מפסיק לרוץ, מבלי לשים לב אתה ממשיך בצעדים איטיים ומחושבים. ככל שאתה מתקרב לכוכב הוא גדל ואתה מבין שהינך רואה את קצה המנהרה.
תחושת גאווה אוחזת בכך וגורמת לך לצמרמורת עזה ואתה פתאום חייב לעמוד דקת דומיה. ואז כמו שהיא באה תחושת הגאווה נעלמת ויחד איתה הצורך בקרני שמש.