סיפור החיים שלי 9:)

חשבתי שהיום יהיה סתם עוד רגיל רגיל ומשעמם… קמים בבוקר, הולכים לבית הספר, מקשיבים למורות המשעממות, מנסים שלא להקשיב לתלמידים הרכלנים, אני לא אדבר עם אלירן ואז הולכים הביתה. באמת חשבתי שזה יהיה סתם עוד יום רגיל ומשעמם.

לא קמתי בבוקר אז פיספסתי את האוטובוס לכן הלכתי ברגל לבית הספר, יותר נכון רצתי לבית הספר.
ובכל זאת איחרתי, המורה כעסה עליי אבל היא לא כל כך עניינה אותי.
זה היה יום שישי.. יום קצר וקל. הייינו בהקבצות של מתמטיקה, אני לא יושבת ליד אלירן במתמטיקה אז אני מדברת קצת יותר בשיעורים האלו מאשר בשיעורים שאני איתו.
היום עבר לאט ביחס ליום שישי ואז הגיעה השעה האחרונה, הסתיימה ההפסקה והתיישבתי במקום, כמו תמיד אני ואלירן לא דיברנו אחד עם השנייה. אבל אז פתאום הוא שאל אותי:
"מור אמרה לי שאת אוהבת אותי, זה נכון?"
מה מור הזו בכלל מבינה? איך היא הגיעה למסקנה שאני אוהבת אותו?! לא סיפרתי לה כלום עליי ועל אלירן. "היא לא יודעת מה היא אומרת" עניתי.
"את רוצה שאני אשחרר ממך? שאני אמשיך הלאה? אנסה להיות עם מישהי אחרת ואשכח ממך?"
הוא שאל. שתקתי.. אני לא יכולה לתת לו את האישור הזה.. זה פשוט יכאב לי יותר מידי. אני לא רוצה לשחרר. "את מרגישה כלפיי משהו נכון? כי אם לא היית מרגישה אז היית נותנת לי להשתחרר ממך אבל לא נתת!" אלירן הרים את קולו.
"אני אוהבת אותך אוקיי?! אוף! לא שיחקתי בך אף פעם.. פשוט אמא שלי לא מסכימה לי לצאת איתך.. אתה צריך להבין שאני אף פעם לא פועלת בניגוד למה שהיא אומרת, אני יודעת שהיא אומרת את זה לטובתי, אני צריכה לתת לה את הכבוד שלה כאמא ואם היא אומרת שאני צעירה מידי כדי לצאת עם בנים אז אני באמת צעירה מידי כדי לצאת עם בנים."
חיוך גדול עלה לו על הפנים. ראיתי את האושר בעיניים שלי כשהוא גילה שאני אוהבת אותו.. האמת שיש לו באמת חיוך כובש ומאז שנפרדנו לא ראיתי אותו מחייך אליי, או בכלל..
היה צילצול לסוף היום.. שמתי הספרים והקלמר שלי בתיק. שמתי לב שאלירן כבר סיים לאסוף את הציוד שלו אבל הוא לא הלך.. שמתי את התיק על הגב והלכתי לכיוון הדלת, פתאום הוא תפס לי את היד ומשך אותי לכיוון המקלט, הוא רץ ממש מהר ותפס אותי כל כל חזק.. לא יכולתי לשחרר את היד שלי מהיד שלו, בקיצור לא הייתה לי ברירה ורצתי איתו לכיוון המקלט ותוך כדי שרצתי איתו צעקתי לו:"נו אלירן מה אתה עושה? תעזוב לי את היד" אבל אני חושבת שהוא היה ממש חדור מטרה ובכלל לא שמע שאני מדברת אליו.
הגענו למקלט.. "למה לקחתי אותי למקלט?" כבר הסברתי לך שאנחנו לא יכולים להיות ביחד" אמרתי לו.
"אבל את אוהבת אותי!" "איך את מצפה שאני אוותר אם אמרת לי?!" אלירן צעק בהתלהבות.
עוד לפני שהספקתי להגיד מילה הוא הצמיד אותי לקיר ונישק אותי. וואו.. אני כל כך אוהבת כשהוא מנשק אותי בפתאומיות כזו! וכמו בכל פעם לא יכולתי להפסיק לנשק אותו.
"אוף נו מה נעשה?" אין סיכוי שתשכנעי את אמא שלך לצאת איתי?" הוא שאל.
"אני אנסה.. ואתה יודע מה? גם אם היא לא תסכים לי אני בכל זאת אשאר איתך! אני לא מתכוונת לתת לאמא שלי למנוע ממני לאהוב מישהו!" הצהרתי.
"וואו, אני כל כך שמח לשמוע את זה.." "כאילו לא שתמרדי באמא שלך! שאת חברה שלי.."
"חחח כן הבנתי למה התכוונת.." צחקתי.
"האמת זה נחמד לעשות משהו בניגוד למה שאמא שלי אומרת.. אני תמיד רגילה לציית לפקודות ממנה גם כשאני לא אוהבת אותן"
"כן.. אני מבין למה את מתכוונת", מאז שהייתי קטן הייתי צריך לעשות בדיוק מה שאבא שלי אומר לי.. ואם לא הייתי מציית לו הוא היה מרביץ לי ואז היה אומר לי: "תגיד לאמא שלך שהרביצו לך בבית הספר"
היום אני לא בקשר איתו ואני שמח על זה.. אמא שלי העיפה אותו מהבית כשהיא גילתה שהוא היה מרביץ לי.. זה היה כשהייתי בן 8"
הייתי בהלם.. לא ידעתי בכלל מה להגיד לו, לחבק אותו? לתת לו להירגע לבד?
כמו סתומה אמרתי: "חתיכת סיפור חיים יש לך".
הוא אמר: "אני שמח שסיפרתי לך את זה ואני רוצה שתדעי שאת יכולה לסמוך עליי בכל דבר ואני תמיד אהיה שם בשבילך". "
באמת כיף לשמוע, כמובן שגם אתה יכול לסמוך עליי בהכל.." אמרתי בחיוך.

סוף סוף חזרתי הביתה שמחה.. ניסיתי להסתיר את החיוך מהפנים כדי שאחותי לא תראה אותו ותספר לאמא שלי. אז פשוט חשבתי על מה יקרה אם אני ואלירן לא נהיה ביחד.. תאמינו לי! זה בהחלט הוריד לי את החיוך מהפנים. אני באמת מקווה שהאושר הזה ימשיך:)