המכשפות מסיילם פרק שלושים ותשע.

"רובין?" שמעתי את קול הבכי של אניה.
"אניה? את בחיים?" שאלתי, לא הייתי בטוחה אם אני עדיין בחיים.
"אני בחיים, איפה את רובין?" האור נדלק בפתאומיות, שמעתי אנחות של עמי.
"דן מת." אמרתי כשאניה חילצה אותי מתחת לשאריס.
"כן." היא אישרה.
"אז תתקשרי לאמבולנס, אני חושבת שגם עמי עדיין בחיים." אמרתי.
כעבור חמש עשרה דקות אמבולנס פינה את כולנו לבית החולים, אותי ואת אניה שחררו מיד אבל את עמי לקחו לניתוח מסובך שאולי הוא לא יצא ממנו בחיים.
"אני חוששת לעמי." אמרה לי אניה.
"גם אני." הבטתי אל השמיים השחורים כמוות.
הלילה עבר בשקט, לקראת הבוקר רופא יצא מהחדר של עמי ואמר בחיוך: "הוא בחיים."
אני ואניה רצנו פנימה, חיבקנו את עמי והבטנו אל השמיים האדומים שהשמש עלתה בהם באושר כולנו ביחד, כשאנחנו בחיים, שמחים ומחובקים.
ונשבעתי לעצמי שגם אם ניר מת, עמי ואניה פה איתי, יש לי תינוקת בבטן והחיים חשובים יותר מהמוות.
נשבעתי עוד שבועה קטנה: לעולם לא אחשוב עוד בכלל על התאבדות.
חיבקתי חזק את עמי ואת אניה ונשכבנו לישון כולנו ביחד כשחיוך מרוח לנו על השפתיים.