מחנה הטיטאנים – פרק אחרון!!!!!!!

אז כן, בסוף הגענו למחנה החצויים.
הקיץ רק התחיל ועוד עשרות חצויים הגיעו באותו הזמן למחנה. אחרי כמה ימים אני כבר נחשבתי כגיבור, אבל אני לא חושב ככה. אני שונא שאלכס תמיד מספרת על זה שהייתי מוכן למות כדי להציל את כולם, היא מתנהגת כאילו זה המעשה הכי אצילי בעולם או משהו.
איידן לא ממש השתלב טוב, לא מצא חן בעיני רוב החצויים (רובם בני ארס) שהוא הבן של קרונוס, אבל הפסיקו להציק לו אחרי שכירון שיכן אותו בביתן המרכזי, הרי אין לו ביתן במחנה.
ריין השתלבה עם בני נמסיס (כמובן) ועם בני ארס (עוד יותר ברור), אבל היא שנאה את זה שהציקו לאיידן. הם לא ממש מודים בזה אבל לא מכחישים שהם חברים, הם לא הכי מתאימים אבל הם זוג יפה (אפילו אם הם לא מודים).
דילן לא הכי השתלב עם חבריו לביתן, אבל לא מציקים לו כמו שחששתי. הם לא מבינים למה הוא מתרחק מכולם, אבל יודעים שלא כדאי להם לשאול. הוא ואקסל חברים ונראה ששניהם מאוד חוששים מכל תגובה על זה, אבל למעשה לאף אחד לא ממש משנה. הם עדיין אותם דילן ואקסל.
ליאן הכי מקובלת מכולנו במחנה. היא לא סובלת שמתווכחים על איפה היא תהיה בתפוס את הדגל, אבל חוץ מזה היא חברה של כולם. היא זאת ששמרה על מירון כל הזמן, גם מפני הצקות, ואני יודע שקורה ביניהם משהו, אבל הם לא אומרים על זה כלום.
לוקאס מתבודד קצת יותר מאז האולימפוס, היחיד שראיתי אותו מדבר זה עם לירון. בזכותה הוא חזר קצת להיות עם כולם אבל עדיין מסתגר בפנינו.
לירון מתבודדת כמעט כמו לוקאס, הם מבלים את כל היום ביחד אבל עדיין לא מוכנים להודות שיש ביניהם משהו, כנראה שדילן ואקסל הם היחידים עם עמוד שדרה.
בוייל שונא את האחים שלו. הוא אומר שכולם רכרוכיים, ורק עם בני נמסיס וארס הוא מסתדר, כמו ריין. הוא עדיין מתנהג כמו מניאק אבל נראה שהוא מתרכך, אולי בגלל איזבל, הם התחילו להיות יותר ביחד אבל כשמנסים לרמוז להם להודות שהם ביחד מי שאמר את זה הופך להיות הקיפוד הכי גדול בעולם, שהקוצים שלו הם חצים.
איזבל די רבה עם כל המחנה, בעיקר עם בני אפרודיטה. ריין ובוייל עוזרים לה אבל זאת בעיקר היא שעושה להם צרות.
מיוריאל דיברה אחרי יומיים עם ארטמיס, מסתבר שהאלים שמעו מה שקרה כשהם לא היו באולימפוס. ארטמיס הזמינה אותה בחזרה לחבורת הציידות ובהתחלה היא לא ממש רצתה, אבל שכנענו אותה ללכת, זה הרי הייעוד שלה.
אקסל הוא היחיד שלא נמצא בסכסוך עם אף אחד במחנה, בעיקר בגלל שהוא לא מדבר עם אף אחד חוץ מדילן. בהתחלה חשדתי שהוא יברח מהמחנה אבל הוא נשאר, נראה שכיף לו בסך הכול.
היקארי כל הקיץ היתה עסוקה בלצחוק על כולנו שאנחנו מאוהבים. מיוריאל והיא סיכמו שזה מטומטם להיות בזוגיות אבל לא היה קשה להבחין שכל ארוחת בוקר היא היתה בוהה באיזה ילד בשולחן ניקס. כל פעם שהיא צחקה עלי רק הצבעתי על הילד ההוא והיא שתקה.
ואלכס הפכה למעצבנת מקצועית, כשאמרתי לה שאני חושב שאחזור לאבא שלי אחרי המחנה היא חפרה לי עד שאמרתי שאני אשאר, מאז שהפכנו לחברים אנחנו מבלים ביחד כל הזמן ולפעמים זה די מעצבן… אבל בשאר הפעמים אני מחכה כל הזמן עד שניפגש.
אני אעבור ישר ליום האחרון של המחנה, כולנו נשארנו במחנה (חוץ ממיוריאל, היא כבר הלכה לציידות) ואלכס ואני צפינו בכל מי שהולך לעולם בני התמותה.
"דיברתי אתמול עם כירון," אמרה אלכס. "הוא אמר שהאדס הבטיח שאחי יגיע לאלסיום, וגם כל מי שהיה במחנה.
חייכתי. "הוא היה מגיע לשם גם בלי זה."
היא הנהנה. "אני שמחה שבסוף לא הלכת לאבא שלך."
הידיים שלנו השתלבו. "גם אני שמח."
היא חיבקה אותי. "עוד מעט יש תפוס את הדגל למי שנשאר במחנה."
"בסדר, לכי תתארגני. אני כבר אבוא." אמרתי. היא הנהנה ורצה לביתן שלה.
הבטתי באחד האחים שלי, הוא החזיק תיק קטן ונפנף לי לשלום.
נפנפתי לו בחזרה והתחלתי לחזור לביתן שלי. כשהגעתי לשם קרסתי על המיטה שלי ושלחתי יד לצווארי.
הצלקת בצורת מאזניים נעלמה עוד בתחילת הקיץ.