מחנה הטיטאנים – פרק לפני אחרון!

קרסתי. היו לי אולי שלוש דקות לפני המוות.
אפילו בלי לחשוב אלכס שלפה את החרב מגופי. צרחתי, אבל שום דם לא נטף מהפצע.
"יש לנו מספיק זמן להביא אותך לבית החולים." היא אמרה.
הנדתי בראשי. "לא, הוא יכול לשלוט עלי. אני חייב למות."
"לא!" אפילו בלי להסתכל היא ירתה כדור אש כחולה על מירון. הוא התחמק אבל בוייל ריתק אותו לרצפה.
אלכס עזרה לי לקום אחרי כמה אנקות. הרגשתי כמה היא נחלשת בכל שנייה שהיא מנסה להשאיר אותי בחיים, אבל היא לא נשברה. שנינו כשלנו לעבר מירון.
ריין ובוייל העמידו אותו וקשרו את ידיו. לא ידעתי מאיפה יש להם חבל ולא רציתי לדעת.
איידן הרים את החרמש שלו. העיניים שלו היו זהובות. "יש לך משהו אחד להגיד לפני שאני כורת לך את הראש?"
הוא לא אמר כלום. לא נראה שממש אכפת לו למות.
איידן עמד להכות, אבל חסמתי אותו. "לא, זה מספיק."
כולם בהו בי בלי להבין. "לוק, הוא השתלט על המוח שלך." אמרה ליאן.
הנהנתי. "והשתלטו על המוח שלו, אומנם אימא שלי היא נמסיס אבל אני לא בעד נקמה."
ריין נאנחה. "הלוואי שאני הייתי מסוגלת להיות כמוך."
המחמאה די הפתיע אותי, בהיתי בה לפני שהמשכתי לדבר. "נמצא מקום להיות בו, לא נראה לי שמירון יעשה עוד צרות, נכון?"
הוא נאנח. "אין לי ממש ברירה."
אקסל הנהן. "כדאי שנלך. אני שומע משהו."
ופתאום שלושה נערים – שני בנים ובת – בסביבות גיל העשרים נכנסו לאולם. שניים בטח היו חצויים והשני היה סאטיר, הרגליים השעירות והפרסות שלו די הסגירו אותו.
"מה קורה כאן?" שאל החצוי. היה לו שיער שחור ועיניים ירוקות, הוא נראה לי די מוכר, אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה.
לוקאס צמצם את עיניו. "אתה פרסי ג'קסון."
עיני נפערו. זה באמת פרסי ג'קסון, יצא לי לראות אותו במלחמת הטיטאנים. אז כנראה אלו שלידו אלו אנבת' צ'ייס וגרובר אנדרווד.
"אתם גם חצויים?" הוא שאל.
לירון הנהנה. "זה סיפור ארוך."
"אז בואו תספרו." אמרה אנבת', נראה שהיא היחידה שלא מופתעת מכל המצב.
"בסדר." לירון הסבירה על הכול, מהמחנה עד עכשיו. חששתי קצת מהתגובה של פרסי אבל הוא נראה רגוע למדי.
"מה שאמרת, זה קרה גם לנו." אמר פרסי. "מפלצות התחילו לתקוף אותנו יותר, הן נראו הרבה יותר רצחניות מהמפלצות הרגילות, בגלל זה באנו לכאן."
"אז כנראה מירון לא עשה צרות רק לנו." אמרה מיוריאל.
הוא משך בכתפיו. "התחשק לי לעשות צרות."
גרובר נאנח. "טוב, בואו אחרינו."
"לאן?" שאלנו ביחד.
הוא חייך. "אתם בכל זאת חצויים, נראה לי שיש לנו מספיק מקום במחנה."