סיפור החיים שלי 8:)

אוף.. מה הטעם?! אני פשוט מיואשת כבר מהחיים.. אין לי כוח לקום בבוקר.. עד שמצאתי דבר אחד בחיים שלי שמשמח אותי איבדתי אותו. היום בכיתה שוב היה שקט בינינו, מידי פעם ילדים בכיתה שאלו אותנו למה אנחנו לא מדברים וכאלו. אני התעלמתי אבל אלירן אמר שזה לא עיניינם.
הסתובבתי לבד בהפסקה.. הרגשתי בודדה, לינוי כבר לא חברה שלי ועם אלירן כמובן שלא. זו תחושה מגעילה להיות לבד, כאילו אין אף אחד לסמוך עליו. ושאם אני נופלת לא יעזרו לי.
פתאום ראיתי אס-אמ-אס מלינוי, היא רשמה: "אני רוצה שנדבר, נתראה בפארק הכחול ליד הבצפר בארבע". האמת קצת התפליתי שהיא שלחה את ההודעה.. לפי איך שהיא מתייחסת אלי בכיתה זה נראה שהיא עדיין ממש כועסת עלי. אם היה לי את אלירן אז הייתי מתייעצת איתו מה לעשות, הוא תמיד ידע לתת את העצות הכי טובות. החלטתי שאני הולכת, אין לי אף אחד כרגע ולא יזיק להחזיר את החברה הכי טובה שלי. אזזזז… המשך היום עבר בשיעמום קבוע והמורה נתנה לי הערה חיובית על זה שהייתי שקטה היום.
כנראה שיש דבר חיובי בלריב עם אלירן;) הלכתי הביתה ברגל, התעייפתי קצת כי זו הרבה הליכה אבל רציתי קצת את הזמן לעצמי כדי לראות מה עושים.. הגעתי הביתה והתארגנתי, לבשתי את הדבר הראשון שראיתי ולקחתי אוטובוס לכיוון בית הספר. חיכיתי עשר דקות ואז ראיתי את אלירן מגיע לכיווני, חשבתי שהוא סתם עבר באיזור אבל הוא הסביר לי שבהפסקה הוא לקח ללינוי את הפלאפון וסימס לי דרכה כי הוא ידע שאם הוא ירשום לי אני פשוט אתעלם. אני חייבת להגיד! זה באמת רעיון חכם..
בשתי דקות הראשונות שהוא דיבר לא ממש הקשבתי ואפילו גילגלתי עיניים כי ידעתי שאם באמת אקשיב לו אז זה לא יסתיים באותו מצב כמו מלפני הפגישה. קצת פחדתי האמת שהוא יתחיל להגיד לי כמה שהוא אוהב אותי ושהוא רוצה שנחזור להיות ביחד כי אז אני יודעת שאקשיב לי באוזן קשבת וימשך אליו שוב (לא שאי פעם באמת הפסקתי). בפגישה הוא בעיקר דיבר ואני הקשבתי. הוא אמר: "אני לא מבין למה שיחקת בי! חשבתי שאת אוהבת אותי. אין לך טיפת מצפון בלב שלך שא חושבת שאת יכולה לגרום למישהו להתאהב בך ואז לזרוק אותו?! את ממש מנצלת את היופי שלך ואת האישיות המהפנטת שלך לרעה.."
תוך כדי הדיכאון והחוסר הבנה שלו הוא התחיל לתת לי מחמאות והיה קצת קשה להתרכז בכמה הוא כועס עליי כאשר הוא גם מחמיא לי תוך כדי. אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה מלאת ביטחון עצמי וחוזק נפשי איתו. שאני יכולה להתגבר על כל דבר בחיים אם אני איתו. ראיתי מה השעה ונזכרתי שאבא שלי לוקח אותי היום (אני מזכירה שההורים שלי גרושים). הסברתי לו שאני באמת חייבת לרוץ ושידבר איתי.
אוף איזו טיפשה אני! למה אמרתי לו את זה?! זה פשוט יצא לי מהפה ולא יכולתי לשלוט בזה..
הרי אני לא רוצה שהוא ידבר איתי ואני מאוד מקווה שהוא לא לקח רציני את מה שאמרתי..
אז חזרתי הביתה וארגנתי תיק לאבא שלי, כשהוא בא מתחת לבית שלי כדי לקחת אותי ניגבתי את הדמעות של מקודם וניסיתי להתאפס.
נכנסתי לאוטו וכמובן שהאבא האטום שלי בכלל לא שם לב שעובר עלי משהו והוא ביקש שאני אכין לו את "האוכל הטעים שלי" כמו שאני תמיד עושה לו. ידעתי שהוא לא אכל כל היום אז לא ממש יכולתי לסרב. באמצע שהכנתי פסטה עם רוטב שמנת פטריות ראיתי הודעה מאלירן: "אני מתגעגע אלייך, אני לא יכול להמשיך עם זה.. אין סיכויי קטן שכן הרגשת משהו בלב שלך כששיחקת בשלי?"
אני באמת בשוק שהוא האמין לסיפור שלי.. (כבר אמרתי שאני גרועה בלשקר).
רשמתי כך:"אם הייתי מרגישה משהו לא הייתי נפרדת ממך.."
הוא לא ענה.. כל כך רציתי לראות אותו, לנשק אותו.. אוף, הלוואי והוא היה יודע מה אני מרגישה באמת.