היסודן האחרון 28-חלום משונה ויציאה לדרך

אני עומד בעמצא חורבות של כפר, הכל רק אפר ועפר, אנחנו עומדים במעגל גב על גב במרחק של חמישה מטרים אחד מהשני, ממיני ילד קורס על ברכיו, ידיו אוחזות בפניו וראשו וקצוות שיערו הבלונדיני מבצבצות בין עצבעותיו שהוא מתייפח ללא סוף בצרחות שוברות לב, מצידי האחר עומד ילד נוסף, צעיר אפילו יותר, שערו שחור משחור, והוא רק בוהה בחלל, ידו נסגרת בחוזקה סביב זרועו של דובי חום ולבן, הדובון נראה כמעט מגוחך ליד הילד מכוסה הפצעים והדם הקרוש. לידו עומד ילד נוסף, מבוגר יותר בהרבה. כתפיו רחבות, אך כעת הן מכווצות בפחד, אני יכול להרגיש איך הוא מנסה שלא להתמוטט, אך הדמעות זולגות בשקט מוחלט. לידו ילדה קטנה, צעירה ממנו אך מבוגרת מהילד שחור-השיער תחבושת מכסה את כתפה, משום מה אני יודע שזו לא פציעה, אפשר לראות את קצות הקעקוע הזהובים מתחת לתחבושות. שערה הסגלגל נח על גבה בקצוות פרדים, לידה ילדה באותו גיל, מעילה קרוע לחלוטין, לא כאילו מרוב יושן, אלא כאילו מישהו קרע אותו לשם השעשוע, וכתפה החשופה מכוסה חבורות גם היא בוכה, עם כי נדמה שיותר מהשפלה. ילדה נוספת ואחרונה עומדת לידה, היא צעירה יותר ממנה, אך מבוגרת מהילד-שחור השיער, היא רק בוהה בחלל בריקנות. שאני מביט למטה אני מגלה שגם אני ילד, שהדמעות זולגות גם מעיני. לפתע דמות ענקית מופיעה, לבושה כתר וגלימה, כל אחד מהילדים צועק בבהלה, אני מוצא את עצמי עושה כמוהם, "שיין תתעורר." אומר המלך, הילד הבלונדיני מתחיל להתנשף, "כבר חצות, תתעורר."
"שיין, תתעורר." אני פוקח את עיני בבהלה ושולח את ידי על הפנים שרוכנים מעלי מתוך אינסטינקט, למרבה המזל האוול עוצר את האגרוף שלי בזמן. "למדת." הוא אומר בחיוך שידו עדיין אוחזת באגרופי הקמוץ. שערו הבלונדיני נופל על פניו, לפתע אני יודע את זהותו של אחד מהילדים בחלום שלי. אני מושך את ידי מאחיזתו, ומשפשף את עיני, מסביבי נראה שריין ממש רוצה שהצב הסגול הזה ייתן לה עוד חמש דקות לישון לא נראה שהוא ניסה להעיר מישהו אחר, אני מבין שכדי להעיר את קאיה צריך… כישורים מאוד מסויימים. אבל אני בטוח שאם היה מנסה הוא היה יכול להעיר את ג'יימס ורד. אני נעמד מיד, בעיקר בגלל שכשאני שוכב על המיטה והאוול מביט עלי ככה מעמידה הוא נראה מלחיץ וגובה אפילו יותר, אחרי החלום הזה אני לא צריך עוד דברים שילחיצו אותי… וזה הרגע שאני נזכר מה אצטרך לעשות בקרוב, המחשבה מעבירה בי רעד, אז אני מדחיק אותה לבינתיים… "אתה יכול להעיר את ג'יימס ורד?" הוא מבקש ממני, אני מצמם את עיני, "הילד הקטן… הוא… אני לא רוצה להתקרב עליו יותר מידי טוב?" ברור מקולו שהוא חושש שעצם העובדה שהוא עומד במרחק של פחות ממטר מג'יימס יגרום לו לנבואה קודרת נוספת. אני מהנהן וניגש להעיר את רד, משתדל להימנע ממגע ככל האפשר, למרבה המזל היא מתעוררת מהר, ומזנקת מיד לעמידה, מספיק לה מבט סתמי אחד בי בשביל להזיז אותי הצידה ולהעיר את ג'יימס בעצמה, תוך רגע אני מבין למה, היא רק נוגעת בקצה אצבעה בכתפו וידו נשלחת לתפוס בידה, אני בספק אם ישן מלחתחילה. הוא מזדקף מיד ומרגיש מעט את כף ידה, כנראה מספיק כדי לדעת שזו רד כי הוא יורד מהסולם, רד צריכה להזיז את הרגל שלו הצידה קצת שהוא מגשש אחר שלב במקום מוטעה לחלוטין. ריין בינתיים מנסה לחסום את האוול עם הכרית מתוך שינה, אבל הוא ממשיך לדחוף את כתפה בעדינות, עד שהוא מתייאש ומרים אותה לעמידה שהיא עדיין ישנה, זה כבר מעיר אותה, ומזכה כמובן את האוול בכרית בראש, מה שרק מצחיק אותו עוד יותר. שניות ספורות אחר כך היא כבר עומדת בכניסה לחדר וקוראת לנו לבוא אחריה. רד וג'יימס עושים כדבריה, ויוצאים מהחדר. האוול פונה לןכת אחריהן בפנים רצניות, אך רוכן עלי במהירות "תזכור מה שאמרתי לך שיין, הקרב לא יתנהל רק עם צבא המלך, והאוייבים האמיתיים שלך לא ילבשו מדים." הוא אומר וממשיך ללכת, כאילו לא אמר דבר חשוב יותר מברכת שלום. אני חוטף את התיק שלי ומדביק אותם, נראה שההבנה של מה הולך לקרות בעוד שעות ספורות חלחלה בכולם, אפילו קאיה מרכינה את ראשה והולכת בשקט לצד ריין, שערה האפור-כהה גולש על גבה, כנפי הארד שלה מציצות מבין הקצוות, הכנפיים שלה קטנות, היא לא תוכל לעוף איתן. מצד שני גם אני לא, אלא אם כן… לפני כמה שנים היה לי רעיון, להשתמש בכוח האוויר להזרים רוח מתחת לכנפיים ולעוף כמו שצריך, אז כוח האויר שלי היה חלש מדי בשביל זה, אבל עם כל האימונים… בכל מקרה, זה לא בזמן לנסות את זה. האוול הולך מאחורי בצעדים קטנים, מגפיו השחורים לא משמעים צליל יחיד שהם פוגעים ברצפה, זה כמעט מפחיד. הוא לובש את בגדיו הרגילים, חולצת הכותנה הלבנה והנפוחה, המכנסיים השחורים והדקים, וכמובן, הז'קט התכלכל והבהיר שלו, עם איתורי הזהב פה ושם. מלפני ג'יימס ורד הולכים בדממה, ג'יימס לובש את מעיל העור הקטן שלו, והתרמיל על גבו, זרוע של בובה מציצה ממנו, לפתע זהותו של עוד ילד מהחלום נחשפת. לידו רד שפופת הכתפיים, הקפוצ'ון האדום שלה מכסה כמעט כל שבריר מעורה החיוור והחלק, יש לי תחושה שהיא הילדה עם הכתף מלאת החבורות… ריין הולכת בראש, שערה הסגול אסוף בפקעת משחררת שסיכה יחידה מחזיקה במקומה, וחושפת את עורפה השזוף, שאני מביט בדיוק, ניתן לראות את קצה הקעקוע הזהוב, מעולם לא ראיתי את הקעקוע הזה… במחשבה לאחור אני כמעט בטוח שריין לא לבשה לידי גופיות… מה שאומר שנשארו שני ילדים שלא זיהיתי, אני יכול להניח שהילדה הנוספת היא קאיה, והילד רחב הכתפיים… לפי החוקיות הזו הוא כנראה לאיון… רק שאלה אחת נשאלת, מדוע חלמתי את כל זה? הרי זה לא יכול להיות סתמי… ריין פותחת את הדלת על הלובי, שם מחכים שאר חברי המשלחת, לאיון מדבר עם הנערה האדמונית שהסקתי שהיא מרי, היא מהנהנת בנחישות, הנער הגבוה עם השיער החום הקצוץ עומד במרחק מה מהם ומתעסק באיזו פיסת מתכת אקראית. הוא מפנה אלינו את ראשו. "טוב, כולם מוכנים?" הוא שואל, ריין מהנהנת בשם כולנו, את האמת שככל שעטבר הזמן אני פחות ופחות מוכן, איך אני אמור להרוג אותו?! הוא האיש הכי עוצמתי ומוגן בעולם! אולי האימונים של האוול חיזקו אותי אבל… אני מניח שלסגת עכשיו זה לא ממש אופציה… "שיין בוא לכאן רגע." לאיון אומר בחיוך, אני צועד לעבר צדו השני של הלובי הענק, עיניו הכחולות-אפורות של לאיון מביטות בי בחיוך, אך ברגע שאנחנו יוצאים מטווח שמיעה או ראייה החיוך הזה נעלם, "אני יודע שאתה מפחד, כולנו מבועטים כאן, אבל אתה תצליח, זה יצליח. זה לא יכול להיכשל, לפחד זה בסדר." הוא אומר ברוגע, "אתה מפחד?" אני שואל בשקט, השיחה ששמעתי בטעות רצה הלוך ושוב בראשי, הוא נאנח. "כן, אני מבועט. אבל לא כמו שנדמה לך, אולי אני אמות, את זה הבנתי, אבל אם המבצע יצליח, טוב אולי למות לא יהיה נורא כל כך." הוא אומר בחיוך, שמאוד לא מתאים לדבריו, אני נזכר במה שהאוול אמר לי, אביו נהרג במבצע בדיוק כזה, רק שאותו מבצע נכשל. "עכשיו אנחנו צריכים לזוז, הטרמפ מחכה לנו." הוא אומר והולך, אני נשאר המום כמה שניות, ואז רץ אחריו. אני חייב להודות שקשה לי לדמיין תרחיש בו לאיון יהיה האוייב שלי, הוא כל כך… נחמד, פשוט נחמד. כולם כבר יוצאים מדלתות העץ הגדולות, אני ממהר אחריהם. הדבר הראשון שפוגע בי הוא הקור, בפרץ פתאומי שגורם לי לרצות לזחול מתחת לשמיכות ולא לצאת לעולם. אז אני רואה את כל השלג דרך המפל, כל היערות שלפני חודשיים היו יערות שלכת חמימם, כעת ערבות שלג עירומות מעלים. "החורף הגיע מוקדם השנה." לאיון אומר בעליזות. ריין מביטה בשלג, ואז בחולצתה הקצרה, ואז בלאיון, "מה אתה אומר?" היא שואלת בסרקזם. ומוציאה מהתיק שלה מעיל חם, ג'יימס ורד כבר ערוכים בהתאם, ולאיון שולף ז'קט עבה מתיקו, כולם עושים כמותו כולל אותי. חוץ מהאוול שממשיך לבהות בשלג, ריין מביטה בו ושולפת מתיקה הענק מעיל גם בשבילו, הוא מזיז את ידה וממשיך ללכת. אני יכול לרעות את הרעד שעובר בו מדי פעם, הוא קופא מקור, זה בטוח. אז למה סירב למעיל? הוא אפילו לא מכניס את ידיו לשרוולים של הז'קט שלו. כולנו ניגשים לבחון את מפל המים הקפואים, "אין דרך לעבור בלי להירטב…" לאיון אומר בשקט, בקור הזה להיות ספוג עד העצם במים זה יותר מלא נעים, זו סכנת חיים של ממש. מזל שהתאמנתי הרבה על המים… אני מסית פתח במפל, ריבוע של מטר וחצי על מטר וחצי. אני יכול להרגיש את המשקל של המים על ידי המורמות. "תמהרו בבקשה…" אני אומר במאמץ, לאיון, שכד עכשיו בהה בי בתדהמה עובר בזריזות דרך הפתח ועוזר לריין מרי אלכס ועוד נער שאני לא מכיר לרדת, רד דוחה את ההצעה שלו לעזרה ויורדת לבד, ג'יימס עושה כמוה וכמעט נופל למים, למרבה המזל רד מספיקה לתפוס את היד שלו ומושכת אותו על הגדה, האוול מזנק בקלילות את שלושת המטרים ונוחת נחיתה רכה לחלוטין. אני קופץ על הגדה, עם קצת עזרה מכוח האוויר. וסוגר את הפתח בהתנשפות. "היי האוול." לאיון אומר בחיוך ממזרי, "נראה לי ששחכת להחליף הילוך לבית שלך.