מחנה הטיטאנים – פרק שש-עשרה

"צא מזה!" צעקה אלכס, החרבות שלנו התנגשו ויצרו קול נוראי. לא הערכתי ממש את הכוח של אלכס עד לרגע הזה.
"אני לא יכול." הצלחתי להגיד. הפנים שלנו היו צמודים, ראיתי את אגלי הזיעה במצחה, אבל היא סירבה להפסיד בקרב הזה.
"תנסה." לפני שהספקתי להגיב, היא הצמידה את השפתיים שלה לשלי. במשך דקה שלמה התנשקנו, זה היה הרגע הטוב שביותר בחיי.
כל השאר הביטו בנו, אפילו מירון חייך מעט, אבל היה חייב לחזור לפרצוף רציני. הוא שוב החווה בידו, ובעטתי באלכס כל כך חזק שהיא התרסקה בכס של אפולו.
רצתי אליה בכוונה וכנגד רצוני ביחד. באותו הזמן דילן תקף אותי אבל חסמתי אותו והעפתי את החרב מידו.
הדפתי את כולם עד שהגעתי לאלכס. היא ירקה דם אבל חוץ מזה הייתה בסדר, חששתי ששברתי לה את הצלעות.
תפסתי בידה ועזרתי לה לקום, כנראה שאני הייתי זה שעשה את זה.
"אני מצטער." אמרתי.
היא חייכה. "זה… זה בסדר. אני לא מאמינה…"
חייכתי לה בחזרה. "אני אוהב אותך."
היא שוב נישקה אותי, אבל הפלתי אותה והצמדתי את החרב שלי לגרונה.
"תהרוג אותה!" צעק הקול של מירון מאחורי. מהצוואר של אלכס כבר נטף קצת דם.
נשמתי עמוק. אני ממש לא יכול להרוג את אלכס, ומירון יכריח אותי לעשות את זה. אין לי דרך לנצח אותו…
אבל אולי יש לי דרך לנצח את עצמי?
נזכרתי בלוק קסטאלן. הוא הקריב את החיים שלו בשביל שקרונוס לא יקום. לא הייתי במקום אבל ידעתי את זה, אז אני חייב לעשות את מה שעשה לוק אחד לפני.
הרמתי את החרב שלי ונעצתי אותה עמוק בליבי.