שקט, ישנים.

פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים, כשהייתי ילד, הייתי נוהג להסתובב בחצר של אלוהים. היתה זו גינה קטנה וצנועה, גדר חיה הקיפה אותה. דשא ירוק הידר את האדמה. במרכז הגינה היה עץ אלון גבוהה, אבל לא במיוחד. מאחד הענפים השתלשל לו חבל ארוך, לקצה של החבל חיבר אלוהים צמיג ישן שמצא באיזה שדה גרוטאות מרוחק, איך סחב את הגלגל הזה בעצמו כל הדרך ממגרש הגרוטאות? רק אלוהים יודע.

הייתי נוהג להסתובב שם הרבה, להתגלגל על הדשא, להתנדנד בנדנדה המאולתרת שהכין עבורנו אלוהים. יום אחד, אלוהים עבר דירה, היו לכך סימנים מקדימים בצורת ארגזים בגינה, מהם בחרתי להתעלם במודע, או שלא. עייפתי הוא אמר, אתם סתם חבורה של ילדים מפונקים, מתי פעם אחת מישהו מכם טרח להשקות את עץ האלון? מתי מישהו מכם טרח לכסח את הדשא? הוא לקח את עץ האלון שלו והלך, לאן אתה הולך? צעקנו לעברו, למקום שכולו טוב, ענה ונעלם.

במקומו הגיע, מהר מאוד מישהו אחר, מר לוציפר. אנחנו קראנו לו לוצי, כי הוא נראה כמו חתול מגודל עם קרניים. לוצי לימד אותי שלהתעלל בבעלי חיים זה לא כל כך נורא. כשחץ, הכלב של השכנים שלנו נעלם, ההורים של יוסי באו לשאול אם ראיתי אותו. שיקרתי, אמרתי שאין לי מושג היכן הוא. עד היום חץ קבור שמה בחצר הקטנה של אלוהים, היכן שהיה שם עץ האלון, היכן שעומד עכשיו שלט "נא לא להפריע בין שתיים לארבע – אנחנו ישנים".

אנ'לא יודע מי תלה שם את השלט, או איך הם מרשים לעצמם לישון בצהריים. אני? אני לא מצליח לישון בלילות…. בכל לילה חץ בא לבקר אותי, נובח עליי ורודף אחריי בחלומות, עד שאני מתעורר.