דקה לפני (11 ואחרון)

~כעבור שבוע~

"ו… באנג!! ואז כיוונתי את הנשק היישר אל פניו ו-"
"דיי," קטעה אותו קריאתו של תום. הוא העיף לעברו מבט שאנן אך תחינה רבה היתה עמוק בעיניו. "תדברו על זה אחר כך או במקום אחר, אני רוצה לישון," אמר והתהפך במקומו.
נאור הביט בו בהבנה והנהן לעבר הבוס. "אנחנו פשוט נצא החוצה."
הם סגרו אחריהם את הדלת ונשענו על המעקה הסובב את מתחם המגורים של הסוכנים.

"זה היה הוא שירה בו, נכון? אני מניח שאחרי ששחררת אותו ניסיתם לגמור את זה בפיוס אך ה'בוס' שלהם וודאי סירב ותום ירה בו ישר בלב." הוא נאנח עמוקות והרים את עיניו אל האופק השחור.
"כן… זה היה בערך ככה. ה'בוס' סיפר לו על הרצח של שיר, הוא ניסה לחמם אותו, אבל כשהוא דיבר על הרצח של אביו, כשהוא תיאר לו…" נאור עצם את עיניו ובכה חרישית.
"זה היה כל כך נורא," הוא אמר. "הם לא הפסיקו לצעוק אחד על השני וה'בוס' לא הפסיק לתאר לו את הצרחות של אביו… איך שהוא קרא לו, ושהוא רק עמד בצד וצחק…" הוא החליק לאורך סורגי המעקה. המפקד הביט אליו.
"זה בסדר נאור, אני יודע. יש לך סיוטים מאותו יום, גם אתה עדיין רואה את הדברים האלה בלילה. גם אני כמוך, ואני עברתי הרבה יותר." הוא אמר לו בקול אבהי.
"אני עוד בסדר, אבל אני לא חושב שתום כן."
*
תום התהפך בפעם השנייה במקומו. הוא ניסה להירדם אך חשש מין המראות שיראה הפעם.
הוא עצם את עיניו לשנייה והמראות האחרונים חזרו אליו.
*
תום היה קשור אל הכיסא. הוא הביט בנאור שעמד בפתח הדלת. בכל רגע אחר הוא היה בוודאי שמח עד הגג שהוא בא סוף-סוף, אך דווקא עכשיו, הוא ייחל לו שיעלם.
הוא רצה לדעת מה הבוס יודע על אביו.
אך זה ממש לא היה הזמן לפתוח שיחות נפש על אנשים מתים. הוא המשיך להניע בזהירות את הטבעת, ממשיך לחרוך כמה שאפשר את האזיקים.
"אני מניח שאתה נאור, השותף שלו. האם גם לך יש משאלת מוות מוקדמת כלשהי שעוד לא מימשת?" הוא אמר והניף את האקדח -הטעון- לעבר נאור. "צעד אחד וחבל." אמר לו.
"ואוו ואוו, בואו נרגע כולנו, אוקיי? אתה תיתן לי את תום, ואנחנו נלך מכאן כאילו לא ראית אותנו." ניסה נאור להרגיע אותו. ה'בוס' התחיל לצחוק צחוק כל כך פראי ומשוגע, שלרגע נאור חשש שהא ילחץ בטעות על ההדק.
"בחייך בנאדם, אתה באמת חושב שאני אקשיב לך, שמישהו יקשיב לך, במיוחד אחרי שהרגת לו חיילים? אני לא חושב ככה." הוא הרצין את פניו.
תום שרק שתי שריקות ארוכות. נאור שלף אקדח שהיה מוסתר אצלו מתחת לחולצתו בגב וירה בתקרה. ה'בוס' התקפל מההלם. זה היה בדיוק מה שתום היה צריך. הטבעת סיימה לחרוך את האזיק הראשון והוא ירה באזיק השני.
עכשיו שניהם כיוונו את האקדחים שלהם אל עבר ה'בוס'.
"תחליט אתה במי אתה יורה, אבל לפני כן אתה הולך לספר לי הכל על אבא שלי…"
*
תום פקח את עיניו. נאור היה מולו. "עוד הפעם?" הוא שאל. תום הנהן. "אני מצטער אחי, אני יודע כמה קשה לך… דיברתי עם הבוס, הוא אמר שאנחנו יכולים לעזוב, שהוא יכול לתת לנו תגים של 'סוכנים חופשיים', שאנחנו יכולים לחזור הביתה אם נרצה."
"אבל אני לא רוצה."
"תום אתה-"
"לא, אני לא כלום. אני בסדר גמור. פרעתי את חובי. יריתי באיש שהרג גם את הפרטנרית שלי וגם את אבי. אין לי ממה לחשוש. אני רוצה להישאר כאן בשביל שניהם, כדי להמשיך קדימה, להתחזק, ולוודות שדבר כזה לא יקרה לאף אחד יותר." נאור הביט בו, בעיניו הנחושות, ואז חייך וקפץ עליו בחיבוק. "בנאדם, אני'לא בקטע.. אתה יודע…" תום ניסה לרמוז לו לרדת ממנו, אבל הוא גילה לפתע שהוא בכלל נרדם.
"אתה סתם מדבר… אתה מת עלי…" מלמל נאור מתוך שינה. תום גיחך וסובב את גופו לצד השני, מתחיל לשקוע בשינה.