האהבה שבכותלי הוגוורטס פרק 6

פרק 6:
שקמתי ג'יימס היה לידי והסתכל עלי בדאגה, טדי קודי אריאנה ורוז דיברו. ורוס ואליינה דיברו על כמה שהם דואגים לי. – ג'סיקה לא כאן! – חשבתי לעצמי, -היא בטח מתביישת להראות את הפרצוף שלה אחרי מה שהיא עשתה –
"היא התעוררה!" צעק ג'יימס וכולם רצו אל עבר המיטה שלי,
"כל כך דאגתי!" אמר לי ג'יימס וחיבק אותי. – או מיי גאדדד – חשבתי לעצמי, הוא מחבק אותי, הוא דאג לי – "כבר פחדתי ש…" הוא המשיך ואז והסמיק כשהבין מה קרה.
"את ממש היפהפה הנרדמת." צחק טדי.
"כמה זמן הייתי חסרת הכרה?" שאלתי.
"כמעט שבוע!" אמר רוס. "מדאם פומפרי אמרה שהפצעים שלך היו ממש חמורים, יותר משל אליינה."
"אני התעוררתי איזה חמש שעות אחרי השיעור!" אמרה אליינה וחייכה.
"את לא מבינה!" צחק קודי. "פילץ' ראה את המטאטא שלך, ורץ להודיע למקגונגל, מקגונגל ראתה שהתעלפת וסיפרנו לה מה קרה ולמה עפת על המטאטא. ואנחנו זכינו לראות את מקגונגל צורחת עליו איזה חצי שעה על כמה שהוא מטומטם!"
כולנו צחקנו, רוס קודי רוז אריאנה סיפרו לי על כל מה שקרה אחרי עם הבתים שלהם ועל כמה שהמורים חפרו להם שזה מעשה שצריך לקחת ממנו דוגמא….. מדאם פומפרי אמרה לי שאני צריכה להישאר במרפאה לפחות עוד יומיים, למזלי השיעורים לא התחילו בגלל התאונה כי המטאטא של אליינה עף אחרי שהוא נשבר והתרסק היישר לתוך האולם הגדול ושבר שם מלא דברים, אני יודעת שהיו יכולים לתקן את זה בשנייה בכישוף אבל הם נתנו לתלמידי סלית'רין לעשות את זה כעונש על מה שהם עשו לי ולאליינה. מדאם פומפרי אמרה – טוב, צעקה יותר מאשר אמרה – לכולם לצאת כדי שאני אוכל לנוח. אני נרדמתי אחרי שעה והתעוררתי לקול צעדים במסדרון של המרפאה. היה חושך בחוץ והכוכבים האירו את המרפאה באורם היפה. "ג'ייד." מישהו אמר לידי. אני נבהלתי. ג'יימס צחק,
"מה אתה עושה פה?" שאלתי "אתה מנסה בכוח שיהרגו אותך?"
הוא צחק בלחש. "רציתי לראות אותך." הוא אמר לי והלב שלי פעם בקצב מטורף! "וגם רציתי להגיד לך משהו…" הוא אמר והסמיק.
אני הסתקרנתי "מה רצית להגיד לי?"
הוא הסתכל לי בעיניים "את זה!" אמר, ונישק אותי. הנשיקה שלו הייתה קצרה, אבל מושלמת.
"גם אני." אמרתי לו מחייכת אליו, הוא חייך אליי ונישק אותי שוב. הפעם זו הייתה נשיקה ארוכה, ממש ארוכה. וכל מה שהרגשתי אליו (ומה שהוא הרגיש אליי) התבטא בתוכה. שמענו צעדים, ואת קולה של מדאם פומפרי, "חייב לזוז," אמר לי נישק אותי בלחי והלך משם. מדאם פומפרי נכנסה לחדר, אני נכנסתי מתחת לשמיכה והעמדתי פניי ישנה, "תכניסו אותו," אמרה מדאם פומפרי.
"מה קרה לו?" שמעתי את קולה של גברת הוץ'.
"אנחנו לא יודעים." נשמע קולו של המנהל.
"מה זה לא יהיה זה ממש רציני!" אמרה פרופסור מקגונגל.
הם המשיכו לדבר ואני הצצתי לשנייה לראות על מה הם מדברים. ראיתי נער בלונדי – חתיך ברמות – בערך בן 19 מעולף פצוע קשה על אלונקה. לפי מה שהם דיברו הבנתי שקוראים לו ליאו והוא לוחם אריאל – או מה שזה לא יהיה – שמו אותו במיטה לידי. חצי שעה אחרי שהפסקתי להקשיב נרדמתי, התעוררתי לקול יפה שהיה לידי. "איפה אני?" שאל הנער הבלונדיני.
"בהוגוורטס." עניתי משום שאף אחד לא היה בסביבה.
"הוגוורטס?" שאל הנער.
"בית ספר לכישוף ולקוסמות." עניתי לו.
"רציני?" הוא שאל "יש בתי ספר לדברים כאלה?"
"כן," מסתבר שכן עניתי מצחקקת.
"רגע איך בכלל הגעתי לכאן?"
"לא יודעת." עניתי, "ראיתי את המורים מכניסים אותך אתמול, הם אומרים שצריך לטפל בך טוב, פקודה של… של מישהו שאני לא כל כך זוכרת את השם שלו. קוראים לך ליאו, נכון?"
"חחח, כן." הוא ענה צוחק.. – מעניין מה קרה לו…. – חשבתי לעצמי מסוקרנת.