היסודן האחרון 27-הדרכה מזורזת מריין ומחשבות עמוקות

"רד…" אני מוצא את עצמי לוחש, תמה. מה קרה כאן? זה היה כל כך… נכון, טוב, לפחות זה הרגיש לי ככה… אולי רד לא הייתה מסכימה איתי, אבל… המבט על עיניה, האם דמיינתי את האחיזה שלה בכתפי? רגלי מתחילות ללכת מרצונן החופשי, מובילות אותי על עבר חדרנו הקטן. דרך מסדרונות החצובים באבן, אני לא יכול שלא להסתכל על הצלקת שלי, הכוויה הארוכה, והסימן הכהה במרכז כף ידי, 'לכל אחד יש יסוד.' אמר לי פעם אבא, 'גם לאנשים הרגילים. אתה מבין, אישיותו של כל אחד נשענת על שני יסודות, אחד בולט יותר מהשני. לפעמים זה פעמיים אותו יסוד.' הוא הסביר לי, שישבתי על ברכיו, עיניו התכולות-אפורות הביטו בי בחום. 'לכל יסוד יש את המאפיינים שלו. מים הם שמחים, הם אוהבים להיות בחברה, אך הם עלולים להיות ילדותיים. אדמה הם יציבים, רגועים בדרך כלל, לפעמים אפילו אדישים, לעיטים קרובות הם מנהיגים. אוויר הם זורמים, כנועים, רגועים, לא אוהבים למשוך אליהם תשומת לב, רכרוכיים, יש האומרים. והאש… האש הם קיצוניים, הרגשות שלהם באים בבת אחת, ונעלמים באחרת, הם הפכפחים, עצבניים לעיטים קרובות, קשה להבין אותם או את המניעים שלהם, לכן כמעט אף פעם אי אפשר לדעת מה הם יעשו. אך אל תדאג, בדרך כלל היסוד השני מאזן את זה, והופך אותם לרגועים יותר.' הוא סיים את ההסבר, אני אש-אדמה, כך אמר לי אבי. אני מהרהר בזהותם של חברי. רד אוויר, בזה אין ספק, שני היסודות שלה זהים. ריין היא מים-אש. קאיה, אש-מים, לפחות בריין יש שמץ של רוגע, לפעמים. ג'יימס… קשה לי לדעת מה הוא… אולי אוויר-אדמה? אוויר-אש? לאיון הוא ללא ספק אדמה-מים. והאוול… הזהירו אותי להתרחק מהאש-אש, אין אנשים פחות צפויים או יותר מסוכנים מהם, מה שרק גורם לי להיות יותר בטוח שהאוול הוא אחד. אני כמעט נתקע בריין, היא מרימה את מבטה וממצממת כמה פעמים, "מצטערת…" היא אומרת, ברור שמשהו אחר מטריד אותה. "הכל בסדר?" שנינו שואלים ביחד. "לא ממש." אני עונה לה, היא מטה את ראשה מעט הצידה, היא עושה את זה הרבה. "ואת?" אני שואל, היא מביטה במגפיה לרגע. "אני חושב שרד אולי שונאת אותי." אני לוחש, היא ממהנהנת "האוול ולאיון מסתירים ממני משהו, וזה משהו חשוב." אפשר לראות את ידיה מחזיקות זו בזו במטח. "נלך לחדר ביחד וננסה לפתור את הבעיות שלנו?" ההנהון לא מאחר לבוא. ואנחנו מתחילים ללכת ביחד בקצב אחיד, "מה קרה בינך לבין רד?" היא שואלת, "אם… אני סוג של… נישקתי אותה…" היא תופחת על גבי, "זה כל כל חמוד איך שאתה לא מביו בבנות." החיוך הממזרי עולה על פניה, "ולמה אתה חושב שהיא שונאת אותך?" היא אומרת, "אחרי זה היא ברחה." אני לוחש בהשפלה, היא מעסה את רקותיה, "בבקשה תגיד לי שרצת אחריה…" אני משפיל את מבטי, היא נותנת לי מכה קטנה בעורף. "אם בחורה בורחת אתה רודף אחריה שיין! איו יותר פשוט מזה!" חיוך מוצא את דרכו להגיע לפי. "פישלתי טוב! אז מה לעשות עכשיו?!" היא מגלגלת עיניים. "תגיד לה מה אתה מרגיש, אין לי עצות אחרות, יצור חסר טקט שכמותך." אני נאנח. "טוב טוב… אז בכל מקרה, למה את חושבת שהאוול ולאיון מסתירים ממך משהו?" היא משלבת את ידיה על חזה, "שיעור שני בבנות, אל, תתווכח, עם, אינטואיציה נשית." היא אומרת בעצבנות, אני בולע את רוקי. "טוב… מה את מתכננת לעשות לגבי זה?" היא נותנת לי עוד מכה בעורף, "אין לי מושג! זו הבעיה! מצד אחד, אלא החיים שלהם. אבל מצד שני, אם יש לשניהם סוד משותף שהם לא מספרים לי… זה לא יגמר טוב, בכלל. במיוחד לפני אחד הרגעים הכי חשובים בחייהם, הכי חשובים ביובל הזה! לאף אחד כאן איו יחסי ידידות עם המלך אתה יודע!" היא כמעט צועקת עלי, רגע אחד… "להאוול אין סיבוכים אישיים עם הממשלה לא? הרי הוא אלמוני לגמרי נכון? הוא אמר לי שהוא נודד כל הזמן בדיוק בשביל זה…" אני שואל בבלבול. "כן כן… בכל מקרה, אני לא יודעת אם לנסות לשכנא אותם לספר לי או לא!" אנחנו מוצאים את עצמנו מול הדלת, ריין מנערת קלות את ראשה. היא נמנעה בכוונה מלענות לי… אני נכנס, מוכן נפשית לדבר עם רד, רק שקאיה וג'יימס שם, ורד מחייכת עלי חיוך קורן כל כך שברור לי שהוא מזוייף, ג'יימס מחמיץ פנים אפילו יותר מבדרך כלל. "הי שיין." היא אומרת כבדרך אגב, וממשיכה לקרוא את הספר שלה ולשכב על המיטה, מעליה ג'יימס שוכב במיטתו שראשו מציץ ממעל למעקה העץ הפשוט. קאיה כמובן נוחרת. השעה רק שמונה, אני מניח שאם יש לנו ארבע שעות שינה כדי לנצל אותן… ריין מושכת בכתפיה לוקחת בגדים והולכת להתלבש במקלחות, "אתה לא מתכוון לישון בג'ינס שוב נכון?" היא שואלת, אני מושך בכתפי, יש לי כאן חמישה זוגות מכנסיים שבע חולצות וז'קט אחד שהבאתי איתי לתא, ועוד מעיל חם שנתנו לי באיזשהו שלב, אני אפילו לא זוכר מי, אני מזגזג ביניהם מדי פעם. היא מושכת אותי לשם, ואני בקושי מספיק לחטוף את התרמיל הקטו שלי שבו מונחים הבגדים. "לא לכאן! אלא המקלחות של הבנות!" היא אמרת שאני מנסה להיכנס אחריה לחדר, ודוחפת אותי לחדר שממול. זו הפעם הראשונה שאני במקלחות שהן לא אלא שצמודות לאולם האימונים, כאן הן נקיות וטובות בהרבה. אפילו השקיעו בארחי קרמיקה לבנים לרצפה והקירות. אך ליבי צונח שאני רואה את תאי המקלחת, שהם בסך הכל שני גושי אבן מרובעים מכוסים באותם אריחים, ווילון צולע תלוי ביניהם, וברז\דוש מבצבץ מהחלק העליון שלהם, כל זה ממש לא היה מפריע לי אמלא היו הווילונות כמעט שקופים. אני מנצל את העובדה שכרגע המקום ריק פושט את בגדי, מזנק לאחד התאים, ופותח את המים. מה שכן נחמד לא לכלוא את הכנפיים מתחת למעיל יותר, נכון אני לא יכול לפתוח אותן לגמרי בתא הקטנטן, אבל רק לתת לנוצות השחורות להתנקות ולהתאוורר מעט שווה את אי הנוחות. תחת הזרם החמים אני חושב קצת על הכל, על הגוון המשונה שקיבל השיער שלי היום, סגול עמוק וכהה, כמעט שוקולדי. מה הוא מסמל? מה הרגשתי באותו רגע? מה שבטוח שזה היה רגש זר לחלוטין. אני מקרצף את שערי הלבנבן-אדמדם-כחלחל. ומשפיל את מבטי אל חזי, בפעם הראשונה אני רואה את ההשפעה שהשאירו האימונים הכמעט אכזריים של האוול על גופי, בנוסף לחבורות הרבות שהשאירו כדורים, חרבות עץ, והרבה, אבל הרבה בעיטות. גם רזיתי, והרבה, גם קודם לא הייתי שמנמן כלל וכלל, אבל… מעולם לא היה לי כל כך קל לספור את הצלעות שלי. ואני גם בהחלט יותר שרירי עכשיו, אני לא בטוח שאני אוהב את זה… אני ממהר לסגור את המים ולהתלבש בבגדים מתוך התיק. וחוזר על החדר, כולם כבר ישנים, למרות שאני לא בטוח שג'יימס לא מעמיד פנים. הכל מקרה אני פשוט זוחל על המיטה ומנסה לנצל את שעות השינה היחידות שנותרו לי לפני שאקבע את גורל העולם לטוב או לרע. מחשבה אחרונה עוברת בראשי לפני שאני נרדם,
סגול מסמל תשוקה.