בלי סיבה.

צעקות מהדהדות באוזניי, מבט כעוס נראה על פניה. מבטי מושפל מטה; מתחמקת אני מפניה הרגוזות. חיוך עולה על שפתיי, לא מתוך רצוני. סתם ככה. איני מסוגלת להוריד אותו, הוא נמצא בכוחות עצמו. עוד צעקות נשמעות, הן חסרות משמעות מבחינתי. איני מבינה מדוע. היא פתחה את הארון וצעקה עליי מדוע לא עשיתי את הדבר אשר ביקשה ממני לעשות, כאשר היא תמיד עושה מה שאני רוצה. לא ידעתי מה לענות לה. צחקוק נפלט מפי. פשוטו כמשמעו, הוא לפתע נשמע מבין שפתיי כמנגינה עליזה ביום אביב חמים. היא הביטה בי, עיניה רושפות. הצחוק הרם התגבר, סוחף אותי אחריו. אינני מסוגלת לשלוט אף בו. היא שואלת אותי בכעס 'מה מצחיק?' התקרבה אליי, עיניה כועסות יותר מתמיד. צחוקי רק הלך וגבר מרגע לרגע. היא סגרה את דלתות הארון בכוח כזה שהקול נקש באוזניי והרטיט אותן מעט. פתחה את דלת החדר בעצבנות נראית לעין, ובדרך הפילה את תיקי ומגפי החורף שנעמדו בשולי דרכה, וטרקה את הדלת אחריה בכל הכוח; השאירה אותי מצחקקת בחדרי, ללא סיבה.