השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 7 – [נקודת המבט של זואי]

שנאתי לשמור סודות מהחברות שלי.
לרוע המזל, עשיתי את זה הרבה מאז הלילה ההוא.
בהתחלה ההודעות היו דביליות, וחשבתי שמישהו מנסה לעבוד עליי.
הן הגיעו בקצב קבוע; פעמיים ביום, בהפרש של לפחות 5 שעות.
"תספרי להן," הניסוח היה מחושב בהודעות – הכותב לא רצה שאחשוד אפילו במיניות שלו. "או שאני אספר."
שנאתי את האיש. או האישה. מי שזה לא יהיה.
לאחר שלוש הודעות, הייתי בטוחה שהוא/היא ידע/ה על הסוד שלי.
מעולם לא היה לי סוד כזה גדול; לא כשהרסתי את שמלת האירוסין של אמא שלי(ושלחתי אותה שניה לאחר מכן לניקוי יבש, יסודי.), או כשאחי הקטן נפל מהנדנדה ושבר את היד, זו הייתה אשמתי.
הרטט מהכיס האחורי שלי הפסיק אותי מלצחוק מהתבדחות מטומטמת של קלייר על ג'יימס ולוסי.
"תספרי להן. תעשי את זה! לפני שתיפגעי, תיפגעו, ייפגעו."
"לא," מלמלתי.
"זואי?" קלייר הביטה עליי בהפתעה.
"מה? אה, הו – זאת רק אמא שלי, לא משנה." העמדתי פנים שהכל בסדר, אבל נבהלתי.
לא יכולתי לספר את הסוד שלי, לאף אחד, לעולם לא.
היא תערער הכל.
החיים שלי, של בן, של החברות שלי, של המשפחה שלי, את המצב בבית הספר ובעיר.
הכל.
ואני -לא- מסכימה לזה.
אף אחד, ואני לגמרי מתכוונת לזה, לא יפגע בקרובים שלי.
לא אכפת לי מהדפוק שמאיים עלינו, הוא לא יעז לגעת בנו.
אני אכסח אותו, ולא אכפת לי אם זה יעלה לי בחיי.
טוב, לא לגמרי בחיי, אבל אתם יודעים למה אני מתכוונת, נכון? אני אכנס לכלא או משהו – לא יודעת, אבל לא אתן לו לפגוע במשפחה והחברות שלי, ולא בממוצע הציונים שלי.
אני אכנס לקולג' טוב.
הבטתי שוב בהודעה, היחידה שנשלחה היום.
רגע אחד..
היחידה? מה לעזאזל הפסיכי הזה מתכנן?
עוד רטט בכיס האחורי שלי.
אוי. ואבוי.
להפתעתי, ההודעה נשלחה מריילי.
"SOS."
עוד רטט.
"היית צריכה לספר להן. טוב, תתביישי. אנשים נפגעים."
"מה? לא! לא,לא,לא! ריילי!" קמתי בריצה, אל ביתה של ריילי.
משתדלת להשתלט על עצמי.
לוסי וקלייר רצו אחריי, קולטות שמשהו רע קרה.

עצרתי, מתנשפת, בחצר האחורית של ריילי.
"מה קרה?" התנשפה אחרי קלייר.
"שיקרתי!" צעקתי באומללות, "שיקרתי לגמרי! קיבלתי את האסמסים המזורגגים האלה!
ועכשיו המטורלל הזה עומד לפגוע בריי!"
"מה?" הזדעקה לוסי.
"אני הייתי חייבת לשקר, אתן לא מבינות!" ניסיתי להלחם בדמעות שהתחילו להיקוות בעיניי, כשצרחה קטעה את הלילה.
"לא!" קולה של ריילי חצה את הרחוב.
הבנות ואני רצנו אל מקור הקול, שהתחדד עם כל צרחה.
"לא, בבקשה! לא עשיתי כלום!"