שיר ללא שם #46

זה שוב אותו סיפור,
אותו מסר, כה ברור,
שאת הכאב נשכח,
בעזרת אמונה ומלאך,
אבל אין בי עוד תקווה,
אין לי עוד סיבה,
שוב לחייך אל החלון,
לראות שוב את האור הראשון.

פתיתי שלג שנוזלים,
קר בחוץ, וקר בפנים,
כפפות ומעילים,
את פצעיי שוב מכסים,
טיפות של גשם על חלון,
כמו דמעות, כמו אסון,
האדמה צבועה לבן,
עוד שד קורא מן המחסן.