אהבה זה הכול!-פרק 2 :)

"נו אז תגיד כבר!"התחלתי להלחץ.
"נו מוקי אתה מלחיץ אותי כבר!!!"שוב אמרתי לו,הפעם בטון גבוה.
"אני….אני מאוהב"אמר לי.
"מה?במי?"הסמקתי ותוך כדי הייתי סקרנית.
"בעמית..אנחנו…חברים"אמר כשכולו מזיע מלחץ.
"מה?!עמית חברה שלי?!"שאלתי מופתעת.
"כן.."אמר בגמגום.
"איך אתה מכיר אותה בכלל?!"שאלתי.
"במסיבת הפתעה שלך אז התחברנו והתחלנו לדבר"אמר.
"רגע…אתם הייתם חברים עוד לפני שנסעת לחו"ל?!"שאלתי בהלם.
"כן..לא רציתי לספר לך כי..כי.."הוא התחיל לגמגם.
לא נתתי לו לסיים תמשפט והתפרצתי בצעקה ענקית:"איך יכולתם להסתיר את זה ממני?חשבתי אתה הידיד הכי טוב בעולם!עוף מפה!!"
"שיר,אני והיא כולה חברים.זה לא יפגע בידידות שלי איתך ולא בחברות שלך ושל עמית וזה לא קשור לזה שאני הידיד הכי טוב שלך".אמר לי ויצא.
טרקתי את הדלת,קפצתי על המיטה והתחלתי לבכות.נראלי שהכנרת הייתה מתמלאת מהדמעות שלי.
"אני אוהבת אותוו!והוא לא שם עליי בכלל!"אמרתי לעצמי.ובכיתי.
בהיתי בתמונה שלי ושלו ביחד..במסיבת הפתעה ואז?נזכרתי במה שהוא אמר לי שהוא ועמית הכירו במסיבה הזאתת!
זרקתי את התמונה לפח.לא יכולתי להסתכל עליה יותר!כמה רמזים עוד אפשר לרמוז לבן אדם?הוא צריך שאני אכתוב על המצח:"מוקי אני אוהבת אותך"?
אחי נכנס לחדר.ישר ניגבתי את הדמעות וניסיתי להסתיר את זה שבכיתי.
הוא הלך לכיווני וראה את התמונה שלי ושל מוקי בפח."שיר למה זרקת אותה?רצית למסגר אותה לא?"שאל מופתע.
"היא לא יצאה יפה"הכחשתי.
"קרה משהו?"שאל.
"דייי לחפוור צא לי מהחדר!"צרחתי עליו.
נשמע צלצול בפלאפון,דווקא בזמן הכי לא מתאים.
על הצג היה כתוב:"עמית".בטח הוא סיפר לה כבר איך הגבתי.
סיננתי אותה וכיביתי את הפלאפון.ונרדמתי.
פרפרפפרפרפרפרפרפפרפרפרפ השעון מעורר צלצל…כן כן צלצול רגיל כי באייפון זה די בעיה לשים צלצולים -.-
קמתי 5:45 בבוקר צחצחתי שיינים התארגנתי ויצאתי כבר היה 7:30.
כמעט איחרתי רק שאז ראיתי את דניאל (האקס שלי) מחוץ לבית.
"מה אתה עושה פה?"שאלתי בהלם ובטון גבוהה מידי.
"אני רק רוצה לדבר"אמר.
"אני לא יכולה,אני מאחרת"אמרתי ומיהרתי לגמור תשיחה.
"אז אני אסיע אותך ונדבר בדרך טוב?"שאל.
בקשר ללהסיע אין בעיה כי לאוטובוס אני לא אספיק אבל אם הנדבר יש בעיה ענקית.
הנהנתי עם הראש והתיישבתי באוטו.
טוב נו,שיחפור העיקר שלא יהיו לי עוד איחורים.
"למה נפרדת ממני?"שאל.
נו באמת,השאלה הראשונה שלו זו זאת?.
"לא יודעת"למה"עניתי.
"מה זה לא יודעת,למה?"הוא המשיך לחפור.
"טוב דניאל ביי!"צעקתי ויצאתי מהאוטו בטריקה.
מה נראלו בכלל?!נוסע כמו צב וחופר כול הדרך!עדיף לאחר בשעתיים מאשר לנסוע איתו.
רק שאז גיליתי שהוא נסע בדרך ההפוכה.שאין שם תחנה והליכה ברגל משם עד לבית ספר זה 40 דק אם לא יותר.
היה קרר!!התיישבתי על סלע אחד שראיתי שם ואמרתי שאני אלך עוד 5 דקות..קצת לפרוק תעצבים מדניאל.על הבוקר.
פתחתי את האייפון וקלטתי שיטטטט 8:50 פאקקק מהה?!??!
איך זה יכול להיותתת??!?!?!??!מסתבר שפרקתי את העצבים יותר מדי זמן..
אין מצב שאני יגיע היום לבית ספר,פשוט אין מצב!!!
אבל מה שיותר העסיק אותי באותו רגע זה איך אני אחזור הביתה?
ואז התחיל לרדת מבול אבל מ-ב-ו-ל!!!
היום הזה יכול להיות לי ביותר טוב?!כנראה שלא..
ואז להוסיף עוד טעם מתוק ליום הזה מוקי התקשר.אין תמיד אנשים "קולעים" בול באיזה זמן צריך להתקשר.
רציתי לא לענות לו..אבל….עניתי לו.
"מה אתה רוצה?!"צעקתי ישר.
"מה את צועקת?תירגעי,איפה את?"שאל.
"נתקעתי בדרך"אמרתי.
"מה זאת אומרת נתקעת בדרך?"שאל מופתע.
"תגידי לי איפה אני בא לקחת אותך"הוסיף.
"לך לחברה שלך"צעקתי וניתקתי לו את השיחה בפרצוף.כיביתי את הפלאפון.
התחיל להחשיך..לא רציתי ללכת הביתה כי לא רציתי ללכת עוד יותר לאיבוד ולמה לעזעזל לא הלכתי לבית ספר וישבתי על אוטובוס בדרך חזרה הביתה זה כי האוטובוסים בתחנה ליד הבית ספר עובדים רק עד 14:00.ואם הייתי באה לשם עד 14:00 המורות היו קולטות אותי
ובואו נגיד שהחיסורים והאיחורים שלי עושים חאפלות כול יום מרוב שהם מתרבים.
היה קפווא!!ממש!!הייתי כולי רטובה מהמבול שלא הספיק לרדת!.
הלכתי לכיוון הבית ספר אולי משם יהיה יותר קל ללכת הביתה למרות שזאת תהיה דרך מממש אבל מממש ארוכה ומייגעת.
ואז?ראיתי איש מתקרב אליי.היה ממש חשוך וכיביתי את האייפון.לא רציתי להדליק אותו כדי שלא יעשה רעש ואז הוא יראה אותי.
היה לו משהו ביד..התחלתי לרעוד…התחלתי לפחד….לא ידעתי מי זה ואז…