החיים יפים תלויי איך מסתכלים עליהם (הסיפור על החיים שלי)

אוקיי….
היום למדתי להעריך כל דבר ודבר להנות מהחייים, פעם הייתי ההפך ממה שאני היום אבל עדיין אותו אופי…
הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בגן, לא היה לי חברות וגם לא חברים הייתי לבדד.
כששיעמם לי ורציתי ללכת לחברה הייתי חייבת לשכנע אותה בכל הדרכים שיש, הייתי חוזרת הביתה עצובה למה אין לי ביטחון? למה אף אחד לא אוהב אותי? אבל המשכתי עם החיים הלאה. עליתי לכיתה א' ושמו אותי בכיתה שממש לא רציתי להיות בה לא אהבו אותי שמה, לא היו מזמינים אותי לימי הולדת וכשהיו מזמינים היו אומרים לי:" זה לא כי רצינו להזמין אותך זה כי היינו חייבים אמא ביקשה מאיתנו וזה ממש לא יפה אם לא נזמין אותך".
יום אחד אמא שלי רצתה לעשות מעשה שיפסיקו עם הסוג של "חרם" עליי, שיהיה לי עם מי להיסתובב בהפסקה, שאני יהיה מאושרת שיהיה טוב לי, היא ביקשה מהמורה שידבר עם התלמידים לגביי. המורה שאל בכיתה:" מי חבר של עדן ורוצה להסתובב איתה בהפסקה?" הרבה ילדים הצביעו וראיתי בעיינים שלהם שהם לא מתכוונים לזה המורה בחר שלושה בנות שיסתובבו איתי אמרתי להם בייבשנות:" אתם לא חיייבות ליהיות איתי אני יודעת שאתן לא רוצות להיות פה-איתי,אני יודעת זה בסדר" הן הלכו להם בנחת בעצם מה אכפת להם הם רק רוצות להיות ראויות לשבח.הלכתי לי והמורה ראה שאני לבד ושאל:" למה את פה לבד?" לא ידעתי מה לענות לו אז עשיתי פרצוף של לא יודעת.הוא הלך לילדות ואמר להם:" אמרתי לכם לא להשיאיר אותה לבד נכון?!?!" הם ענו לו:"היא רצתה אנחנו לא אשמות"…הייתה לי חברה(שעשתה טובה שהיא חברה שלי) היא הייתה מלאה והבנים התחילו להגיד לה 'איזה שמנה את, איככ' וכדומה… אמרתי בשקט בשקט כי אין לי ביטחון:"תעזבו אותה! מה היא עשתה לכם" הם כנראה שמעו את זה ואמרו לי:" מי את שתגידי לנו מה לעשות? את רק ילדה שאין לה חברים ומכוערת" הלכתי הביתה והתחלתי לבכות סיפרתי הכל להוריי והם אמרו לי לא לבכות ואמרתי להם 'איך לא לבכות כל מה שהם אמרו לי זה נכון'.. לאט לאט עברו השנים הילדים הפסיקו להעליב אותי,הביטחון שלי פרח.לא הפכתי לילדה מקובלת אבל מצאתי לי את ה- My Best Friends Forever קוראים לה אור והיא פשוט מדהימה היא הייתה החברה הכי טובה שיש לא היה כמוה עד היום היא החברה הכי טובה שלי.

בכיתה ד'…
זו היייתה השנה הכי קשה אי פעם זה התחיל בזה שהדוד הכי טוב שלי הלך לעולמו ונגמר בסיפור שההורים שלי כמאט התגרשו הייתי עצובה והוצאתי את העצבים בבצפר על המורים ועל התלמידים ככה זה נמשך…

בכיתה ה'…
אני התגברתי על הכל אבא שלי החליט שנשפץ את ביתינו וכך היה. אני התאהבתי בילד אחד חשבתי שהוא חתיך, חמוד סבבה כזה.. חשבתי שאולי אנחנו יכולים להיות חברים אז רשמתי לו מכתב אהבה רשמתי לו אני אוהבת אותך ושטויות כאלה… הוא אמר לי לא ובלב חשבתי לי נכון מי ירצה ילדה כמוך,ילדה מכוערת (מי שלא יודע יש לי ששיער מתולתל חום ועיינים חומות) גיליתי שלא בגלל שהוא לא הסכים לי אז הוא מטומטם הוא בכללי כזה… השלמתי עם עצמי שאני יפה ועוד ירצו אותי רק עוד טיפה זמן…

בכיתה ו' (שנת הבנות מצווה):
נהנתי כלכך, בכל זאת ללכת למסיבות, לרקוד, לשחק את המשחקי חברה כל זה זה הנאה עצומה…
יום אחד הלכתי לאחת מבנות המצווה,וילדה אחת סיפרה לי שני בנים ריכלו עליי ועל אור(להזכירכם החברה הכי טובה שלי) הם אמרו שאפילו עם מקל הם לא היו רוצים לגעת בנו. בהתחלה זה לא הפריע לי, זכותם. ואחרי שעה בערך הייתי עצבנית מה אני עד כדי כך מכוערת?!?!? זה מאוד הציק לי. אז במקום להמשיך עם הסבל הזה עוד שנתיים עד כיתה ח', החלטתי לעבור בית ספר שיהיה יחסית קרוב לבית שלי שהוא רק לחטיבה..

בחופש הגדול :
למדתי להתלבש להיות יפה יותר ושכל מי שאי פעם העליב / פגע בי יאכל את הלב שלו סורי על הביטויי. חברה אחרת שלי קוראים לה שיי הזמינה אותי לבת מצווה שלה בחופש הגדול לבשתי שמלה והתאפרתי בקטנה והלכתי לבת מצווה הפנים של כולם היו ברצפה ה חשבו שזאת לא עדן שהם מכירים הבנים לא הפסיקו להסכל עליי והבנות לא הפסיקו להחמיא לי התעצבנתי כי מה פעם לא יכולתם להחמיא לי אתם יוודעים שזאת אותה עדן אולי למדתי להתלבש אבל האישיות שלי לא השתנתה…

שבוע לפני כיתה ז':
אמא שלי רשמה אותי לאיזה סדנה של ילדים בגילי כיתה ז' מבתי ספר שונים כולם הכירו את כולם רק אני לא הכרתי אף אחד בכל זאת חדשה לא?!? ראיתי ילדה שהיא לבד וסימנתי לה ביד שתשב לידי לידנו ישבו שני בנות ליאל וגל אתם עוד תשמעו עליהם. ישבנו ביחד כולנו והתחלנו להכיר אחת את השנייה מאחוריינו ישבו קבוצה של ילדים שלא הפסיקו לדבר ולא נתנתנו לנו לשמוע את המורה. צעקתי להם 'דיי' זה היה טעות גדולה הם התחילו לקלל אותי 'זונה' ואיזה ילד אחד אמר:" השנה יעשו עלייה חרם בטוחח!" לא הזיז לי מקסימום יעבור כיתה לא נורא למרות שרציתי שאחד מהילדים האלה שקיללו אותי יהיה איתי בכיתה ילמד מי אני וכמה אני לא זונה. זוכרים את ליאל וגל?!?! הלכתי אליהם הביתה הם היו אצלי אני אצלם וכן הלאה היינו הולכות ביחד לאכול גילדה בגלידרייה ומאוד נהנתי איתם…

היום פעם ראשונה בבית ספר, הגעתי ראיתי באיזה רשימה אחת מי יהיה איתי בכיתה ולא זיהיתי מישהו שאני מכירה (הכרתי כמה ילדים דרך הוריי לדוג' יש לאמא שלי חברת ילדות שהבן שלה איתה בשיכבה או את גל, ליאל) אף אחד לא זיהיתי פשוט אף אחד ברשימה הגעתי לכיתה היה איזה מישהו קוראים לו שקד (אתם עוד תשמעו את השם הזה) הסתכל לי על התחת והציצי התעצבנתי כי מי הוא בכלל אבל כנראה זה בגלל ששמתי גופייה וטייץ גזרה גבוהה (זה לא שמותר גופייה פשוט יום הראשון אז מותר…
ראיתי את הילד הזה שאמר: 'השנה יעשו עלייה חרם בטוחח!' צחקתי לעצמי בלב ואמרתי ייש נראה אם עכשיו הוא מתבייש בעצמו…הפכנו לידידים לא הכי טובים יש יותר טובים ממנו… אהבו אותי ממש יש לי המון חברות, המון ידידים, וטוב לי כמו שבחיים לא היה לי אני מאושרת. זוכרים את שקד בהתחלה ראיתי אותו כחננה כל הזמן לומד ולי זה ממש לא מפריע סה"כ בנאדם לא?!?…. גיליתי שהוא בדיוק ההפך, הוא סוטה(עכשיו הבנתי למה הוא הסתכל לי על התחת והציצי) כמו כל הבנים ואני עוד חשבתי שהוא חננה ועדין. יש לי חברה שסיפרה לי שהם היו חברים והוא ממש פגע בה באותו יום שיניתי את הדעה שלי כלפיו. גיליתי שהוא מאוהב באיזה ילדה [חברה טובה שלי], וביום הולדתה שאלתי אותו:"למה לא קנית לה מתנה? יש לאהובתך היום יום הולדת"
"מי זאת אהובתי?" הוא ענה לי בשאלה.
"שם בדויי" אמרתי לו את השם פשוט לא רשמתי לכם תדמיינו לבד.
"אני לא מאוהב בה אני מאוהב במישהי אחרת" מה?!?!?! הייתי בשוק :O זה פשוט לא הגיוני הובכתי רצחח.
אחרי בית ספר נפגשתי עם שיי ואור(זוכרים? מהבית ספר הקודם) אור סיפרה לי שילד מהכיתה אמר עליי שאני מכוערת,שמנה,חשה ושאף אחד לא אוהב אותי(וזה ילד שחשבתי שהוא ידיד טוב שלי אבל איך אומרים אסור להאמין באף אחד! ). נפגעתי כמו לא יודעת מה זה לא משנה אם אני בבית ספר הזה או הזה זה עדיין פוגע שאומרים דבר כזה.. הם נורא אוהבות אותי אז הן התחילו לומר לי שאם עכשיו טוב לי ויש לי כיתה חדשה שאוהבת אותי.
לאחר כמה ימים היה את הבת מצווה של הילדה שהיה לה יום הולדת שמתי שמלה שחורה תכרה אבל שלא יחשוף לי איברים לא רצויים היה בד שחור מתחת עשיתי גולגול מוושלם מהספוגית הזאת ויצאתי.שקד לא הפסיק להחמיא לי וואי עדן איזה יפה, איזה הופעה דפקת וכאלה…. הסמקתי ואמרתי: "תודה" כל החברות שלי לא הפסיקו להגיד לי כמה שאני כוסית לא הפסקתי לחייך תחייוך המטופש הזה שלי בדרך כלל אני מחייכת אותו רק שמחמיאים לי. יש לי חברה טובה ממש קוראים לה אביב והיא היחידה מבין כולם שלא החמיאה לי ואמרה לי שזה חשוף (אם כולם אומרים לי שזה ממש לא אז למה היא אומרת שכן?). לא הפסקתי לרקוד לשנייה ומזויית העין שלי אני רואה את שקד מסתכל עליי ועל זאת שיש לה בת מצווה ואליי הוא כל שנייה מתקרב ואני מתרחקת אני לא אוהבת שצמודים אליי [בכללי] כשכולם רקדו בגוש במקום להיות במרכז זזתי והמשכתי לרקוד עם חברה (אני פשוט רגילה שכל בזמן לא נותנים לי מקום גם כשאני רוצה לרקוד אבל זה לא מציק לי כי זה לא רק לי). אביב התקדמה לכייווני וראתה שכמה בנים מסתכלים עליי וגם זה שהיא מאוהבת בו היא אמרה לי את זה ואמרתי לה שלי זה לא מזיז לי, אני לא שמה על אפחד כשאני רוקדת ונהנת אף אחד לא יהרוס לי גם אם כל העולם הסתכל, אני כזאת מה לעשות…
כעבור פחות מחודש:
אני ועוד ילד (הילד שאביב מאוהבת בו)הלכנו לאיזה להקה בית ספרי רק בשביל לעשות צחוקים לפני שנכנסנו לאודישן אמא שלי התקשרה ואמרה שהיא באה לקחת אותי אמרתי לה שאני יבוא לבד והיא אמרה לי שאני יבוא איתה כי יש הזכרה של 3 שנים לדוד שלי רצתי אלייה, ופתאום שמעתי את הכל של הילד הזה:"עדן… בואי אנחנו נכנסים!" הסתכלתי אליו לשנייה במבט של בייי ורצתי מבית ספר. אני והילד ההוא התחברנו אבל אני לא מתה עליו כי הוא ערס ואני שונאת ערסים וחוץ מזה גם מישהי מאוהבת בו…
שבוע עבר מאז.. וילד שאבא שלי מכיר ראה אותי אם איזה ילד ואמר לי אם הוא מציק לך תזכרי אני פה אני ישפד אותו וכאלה..
שלשום הוא ראה אותי עם חברה ואמר לי:"את… כן. את חיימשלי" חייכתי את החיוך המטופש הזה שלי ושאלתי את אביב:"הוא התכוון אלייך?"
"לא אלייך טיפשונת" אמרה וחייכה וכך גם אני….
.

..
וחוץ מזה כל הסיפור הזה אמיתי תגידו מה שאתם רוצים אבל כל זה נכון אפילו השמות
.
.
.
פה הסיפור שלי נגמר…. אבל ראיתם החיים נגמרו בצורה הכי יפה שיש :)