השנה, הכל השתנה- פרק 3

ואני פה. במגרש. המעודדות עומדות בקצה המגרש, ועופרי איתן. היא רואה אותי, ומנופפת.
על המגרש יש את השחקני כדורסל, הבנים הכי מקובלים בשכבה שלי.
התיישבתי על אחד הספסלים. לא יודעת בכלל למה הסכמתי לבוא. עופרי נראית ממש טוב עם הבגד מעודדות, ואני רואה כמה שחקני כדורסל שמסתכלים עליה. היא מחייכת אליהם.
המשחק התחיל. אני רואה את עמית על המגרש. הם רצים מקצה אחד, לקצה השני, אחרי כדור. המשחק הכי מפגר שאני מכירה. יש הפסקה. עופרי ניגשת אליי.
"נו את רואה שזה לא כזה נורא?" אומרת עופרי. הבנים שלא משחקים ויושבים בקהל, שורקים לה. היא מסתובבת ומחייכת אליהם. השיער הבלונדיני המתולתל שלה אסוף לקוקו גבוה, והיא נראית שמחה.
אני מחייכת חיוך מזויף. היא יישר קולטת.
"מה קרה?" היא שואלת.
"אני לא נהנית." אני אומרת ומעקמת את אפי.
"נווו, אז תשארי בלי להנות. תתמכי בי" אמרה עופרי.
נאנחתי. היא מחייכת ושולחת לי נשיקה, ואז רצה במהירות חזרה למעודדות שקוראות לה.
"היי ריידר" פונה אליי שי. אני חושבת שהוא נחמד אליי רק כי אני חברה של עופרי.
"היי" אני אומרת בקרירות.
"הכל טוב?" הוא שואל.
"כן" אני אומרת ומחייכת אליו חיוך צבוע. הוא מושך בכתפיו, והולך להתיישב ליד החברים שלו.
טוב נמאס לי. אני באה לקום, כשמשהו פוגע בראש שלי. אני מסתובבת אחורה.
מאחורי יושבים שביעסטים וצוחקים עליי. הם זרקו עליי נעל אקראית. אני קמה בכעס ויורקת עליהם.
"הא, שישיסטית אמיצה מה" אומר אחד מהם, שכנראה יזם את המהלך.
"צריכים משהו?" אני מתעלמת ממנו ופונה אליהם בחיוך צבוע.
"היי, את, אל תתעלמי ממני" הוא אומר ותופס לי ביד.
"תעזוב. עכשיו" אני אומרת בנוקשות.
"כן, ועם לא?" הוא מתגרה בי.
אני בועטת בו במקום הרגיש, והוא מתקפל.
"אתם פשוט מהנים" אני אומרת והולכת. הדמעות חונקות את גרוני. נמאס לי שלאן שאני לא הולכת, תמיד יהיה את המישהו שיהרוס הכל.
"היי, היי לאן את הולכת?" שואל מישהו. אני מסתובבת. עמית.
"הביתה" אני בולעת את הדמעות. שלא יצאו.
"למה? עוד לא נגמר המשחק" אומר בחיוך.
"בשבילי כן. ביי" אני אומרת ומסתובבת.
"נו, דיי תישארי" אומר עמית. עד עכשיו לא שמתי לב לאף החמוד שלו, שמתכווץ כשהוא מדבר. דיי ריכוז.
"לא. ביי" אני אומרת ומתחילה ללכת.
"מה עשו לך משהו? את כועסת עליי? בגלל מה שהיה בבית הספר?" שואל עמית. וואו הוא באמת חופר.
"לא כועסת. רוצה ללכת הביתה" אני אומרת בנוקשות. נמאס קצת.
"בטוחה שאת לא כועסת עליי?" הוא שואל. מה יש לכולם מלהציק לי היום?
"בטוחה. ביי" אני אומרת בפעם השמינית אולי. בדיוק קוראים לו לשחק. נגמרה ההפסקה.
"טוב נדבר כבר אחר כך. ביי" הוא אומר בחיוך, ומסתלק. אני חושבת על השינוי בהתנהגות שלו. בבוקר הוא היה קר ומוזר, ועכשיו הוא מתנהג כמו כל נער מהשכבה שלי.
אני הולכת לאט הביתה. חושבת על מה היה מעמדי בשכבה עם עמית היה החבר שלי.
אז כבר לא הייתי ה'מוזרה המנודה שאין לה חברים'..
זה היה יכול להיות נחמד דווקא. אני מגיעה הביתה והמציאות מכה בי בחזרה. עמית לא חבר שלי, אני מוזרה, מנודה ואף אחד לא רוצה להיות חבר שלי.
אני נכנסת הביתה. אני רואה את יובל על הספה, רואה טלוויזיה. אני מתיישבת לידו, מחליטה לספר לו על תמר.
"אני חושבת שניקח אותה לטיפול פסיכולוגי" אני אומרת לו.
"את מי?" הוא מתבלבל.
"את תמר. היום כשחזרתי הביתה מצאתי אותה לבד בבית, בוכה." אני אומרת.
"היא תהיה בסדר.." הוא אומר באדישות.
"לא היא לא. אתה הכי קרוב לדמות הורה בשבילה, ואתה בכלל לא מתייחס אליה. רוב הזמן אתה בכלל לא בבית והיא לבד. ועכשיו בכלל לא אכפת לך!" אני מטיחה בו את כל העלבון שעברתי היום.
"לא אשמתי שיש לנו חרא הורים בסדר?!" הוא צועק וקם מהספה.
"לאן אתה הולך?" אני שואלת, על סף בכי.
"לעומר. נמאס לי להיות פה" הוא אומר ולוקח את המפתחות של האוטו.
"איך יכול להיות שנמאס לך?! בקושי עשר דקות אתה פה כבר נמאס לך!" אני ממשיכה לצעוק עליו.
"כי אני שונא את הבית הזה!!" הוא צועק וטורק את הדלת. אני קוברת את פניי בידיי ובוכה. נמאס לי מהמריבות האלה. מהשקט הזה. מהצעקות שבאות כל הזמן. מהבכי מכל דבר קטן. מהטריקות האלה. מזה שאחי הגדול, מתנהג כמו ילד קטן. נמאס לי מההורים שלי. באלי לברוח. לקחת מזוודה, כסף ולעלות על אוטובוס ולנסוע רחוק, רחוק מכאן. אבל אני לא יכולה לעזוב את תמר. כרגע יש לה רק אותי.
אני עולה לחדר שלי ומתקלחת. כשאני מסיימת אני מתיישבת על המיטה ופותחת את הטלפון.
הודעה חדשה מאת 'מספר בלתי מזוהה'
'למה ברחת באמצע המשחק?'
'מי זה?' אני כותבת.
'עמית מיימון' הוא עונה. אני מחייכת. לחשוב על הגומה היפה שלו, כשהוא מחייך. על השיער הבלונדיני המהמם שלו, ועל הגוף השרירי הזה. בחיים לא היה לי אכפת כלכך מבנים. כל מי שניסה לפלרטט איתי, איכשהו הרחקתי אותו.
'מה נתקעת? תעני לי על השאלה' הוא שלח עוד הודעה.
'אהה, סתם.. נמאס לי' אמרתי לו, מתחמקת. אין מצב שאני עומדת לספר לו על השביעיסטים הגועליים האלה.
'לא נכון' הוא כותב.
'כן? אז בוא אתה תספר לי למה הלכתי' אני כותבת לו בעצבנות.
'לא יודע, אני רק יודע שזה לא נכון' הוא כותב.
'אין לי כוח להתחכמויות עכשיו' אני עונה וסוגרת את הפלאפון. עם כמה שהוא יפה, הוא דיי נמאס עליי. אין מצב שנהיה ביחד. אני פשוט לא מיסתדרת איתו.
עופרי מתקשרת.
"הלו" אני עונה בעייפות.
"איפה את??" היא קוראת בלחץ.
"בבית" אמרתי.
"מפגרת אחת! את לא מבינה כמה דאגתי לך!" היא אומרת בכעס.
"לא היית צריכה לדאוג. אני בבית וזהו" אמרתי לה.
"קרה משהו?" היא משנה את טון הדיבור שלה. איך היא יישר קולטת שמשהו עובר עליי.
"לא.." אני מנסה להתחמק, למרות ששתינו יודעות שאני יספר לה בסופו של דבר.
"אני מקשיבה" היא אומרת.
"סתם שביעיסטים מפגרים זרקו עליי נעל.. לא ביג דיל" אני אומרת, ומעבירה את הפלאפון לאוזן השניה. אני נשכבת על המיטה.
"מה?! איזה שביעיסטים?! אני יכסח אותם! מה נראה להם!! מפגרים!!" צועקת עופרי.
"תרגיעי, אני בסדר.. " שקר. אני בכלל לא בסדר. "ואני בכלל לא יודעת מיהם.." עוד שקר. אני בהחלט יודעת מיהם.
"שקררר" היא עונה. אני מחייכת. היא מכירה אותי יותר מדי טוב, ואני שקרנית נוראית.
"טוב בסדר. אני יודעת מיהם, אבל אני בסדר.. זה בכלל לא כאב" עוד שקר. למה אני ממשיכה לשקר? הרי היא בסופו של דבר תמיד עולה עליי.
"נו" היא אומרת, ואני מדמיינת אותה מורידה את האיפור מהמשחק ומרימה גבה.
"טוב זה כן כאב.. אבל התגברתי" זאת משום מה האמת. אני כבר לא מרגישה את הכאב העמום בעורף שלי.
"ומי הילדים האלו?" היא שואלת. אני מנחשת שהיא יודעת את התשובה.
"יואב.." אני אומרת והיא נאנחת. עכשיו זו ההזדמנות לספר לכם על יואב:
יואב הוא ילד חתיך בטירוף מי"א. שנה שעברה, עופרי הייתה מאוהבת בו בטירוף. היא תמיד הלכה בקירבתו, והייתה מפלרטטת איתו בכל הזדמנות. אחרי כמה זמן, שניהם היו לבד, והוא נישק אותה. היא הייתה מאושרת. אחרי כמה ימים, יואב לקח אותה לבית שלו וניסה לגרום לה לשכב איתו. היא לא הסכימה, והוא צעק עלייה וזרק אותה. אחרי זה לעופרי לא היה קשר רציני עם אף אחד. היא התמזמזה עם אנשים מדי פעם, אבל רק בשביל הכיף.
"עכשיו הכל מובן.." היא אומרת ואני שומעת את קולה נשבר. אני באמת אהבה אותו, והוא פשוט ניצל אותה. היא תמיד אומרת שהיא עברה הלאה, אבל זה לא נכון. אני יודעת שהיא עדיין אוהבת אותו.