משחקי הרעב מציאות אחרת פרק 2

"את אוהבת? אני עצבתי אותו." אני מסתובבת ורואה ילדה בערך בגיל שלי, והפנים שלה מזכירות מישהו אבל לא יודעת מי. "את עשית את זה?" אני שואלת נדהמת. "כן," היא עונה לי בפרצוף עצוב מעט. "אני לא מתה על זה שאני צריכה לעצב אנשים מתים שחזרו מטבח, ועכשיו אני גם צריכה ליפות אותם. אבל אם כבר, אני אעשה אותם מרגשים בלתי נשכחים. שהם יזכרו גם אם הם לא בחיים." אני ממשיכה להסתכל עלייה, מנסה להבין את מי היא מזכירה לי, המבט בעיניים החומות שלה שברקו כמו קרני השמש של הצהריים, בהירות וחזקות. "סינה!" אני אומרת בקול בלי כוונה, 'היא הזכירה לי את סינה.' אני בטוחה שהיא חושבת שאני מפגרת. אבל לא היא דווקא מחייכת ואומרת "הוא אבא שלי." אני נדהמת, הקפיטול נתנו לבת של סינה שעשה להם את המוות, הלביש אותי כמו עורבני חקיין. והיה אחד מהגורמים המרכזיים שאני עוד בחיים. ושוב כאילו היא יודעת מה אני חושבת היא אומרת. "הקפיטול לא יודעים את זה, הם רק יודעים שאני מעצבת מקצועית וזולה."
"מעכשיו את הסטייליסטית של מחוז 12?" אני שואלת
"כן," היא עונה בקצרה יודעת את הסכנות התמונות בלעצב את המחוז הזה, הרי אבא שלה מת בגללי מיועדת ממחוז 12. "טוב, מחר הולך להיות הראיון שלך עם סיזר,"
"אז?" אני שואלת. "אין לי שום כוונה להראות את עצמי שם, אני הולכת להישאר כאן ליד פיטה. כל זמן שאני יכולה."
"אז זהו שאת לא יכולה," היא אומרת. "כל המנצחים הולכים להיות מוצגים לפני הראיון שלך."
"מה?!" אני כמעט צועקת, אבל עוצרת את הווליום שלי מחשש שמישהו ישמע. "הם נשלחים לטבח ואז מוצגים לראווה כמו פסלים? כאילו הם אף פעם לא היו בחיים? הם בני אדם!"
"זה לא שאני אוהבת את זה!" היא לא עוצרת את הווליום שלה. "אבל הם לא חיות שאפשר להרוג ואז לתקוע אותם איפשהו! מגיע להם שיזכרו אותם!" היא מרגיעה את עצמה ואז שואלת. "היית רוצה שהם היו תוקעים את פיטה באיזה חור באדמה כמו שעשו בשנים אחרות?" אני שותקת, מסתכלת על פיטה והדמעות נוזלות בשקט מהעיניים שלי. "הוא היה מדהים." היא אומרת. "את הלב שלי קטניס…." היא מצטטת אותו. אני עוצרת את הדמעות שלי לשמע דבריו של פיטה, הילדה הזאת מדהימה אותי. יש בה מסתורין. היא לא חושפת את כל האופי שלה, ואז אני קולטת שאני אפילו לא יודעת את השם שלה. "איך סינה אף לא סיפר לי שיש לו בת?"
"הוא לא סיפר לאף אחד רק אמא שלי ואבא שלי ידעו." היא אומרת. "הם פחדו שמשהו יקרה לי, תמיד הייתי מרדנית ודיברתי כנגד הקפיטול, ומחשש שמישהו ישמע ויעשה לי משהו הם הסתירו אותי מהעולם."
"ידעו?" אני לא מבינה.
"הקפיטול הרגו את אמא שלי!" היא אומרת עם אש בעיניים. "הם גילו שהיא לא מהקפיטול, היא ממחוז 11."
האש נדלקת גם בעיניים שלי, איך הם מעזים לעשות דבר כזה?! הם טציות!
"את רוצה לראות את השמלה שלך?" היא שואלת וחיוך זדוני עולה לה על השפתיים. ואני סקרנית מאוד
פרק 2 :
לדעת מה החיוך הזה אומר אז אני מהנהנת בחיוב. היא אומרת לי לחכות חמש דקות, אני מצייתת ונשארת במקומי ליד פיטה. אני מתאבלת עליו עוד קצת, ומבינה שהוא לא יחזור, אבל עדיין לא מצליחה להשלים עם זה. העולם שלי מסתחרר. וכשהוא נעצר, אני רואה שפיטה כבר לא בארון. אני ממשיכה לבהות הוא כלא מאמינה. "קטניס, זו את?" קול יפה שואל מאחוריי הקול הזה אני לא מאמינה למה שאני שומעת. אני מסתובבת לאט ומפחדת ממה שאני אראה, טציה? עורבני מלשן? לא, זה פיטה! הקול יפה שלו. פתאום אנחנו על חוף הים. הקהל מסביבנו שואג במחיאות כפיים סוערות למראה הנשיקה שלנו, החתן והכלה. "קטניס!" קול מרעיד את החוף והוא נעלם. אני פותחת את העיניים אפי היימיטץ והבת של סינה רוכנים מעליי. "התעלפתי?" אני שואלת ומרגישה עלובה.
"כן, קצת." אומר היימיטץ
"למזלנו אנג'ליקה ראתה אותך בזמן"
"תפסיקי כבר להיות כל כך דרמטית, כולה התעלפה." אומר לה היימיטץ.
"מי זו אנג'ליקה?" אני שואלת.
"אני." אומרת הבת של סינה. "את יכולה לקרוא לי אנג'ל."
"מה השעה?" שואלת אפי.
"15:37." אומרת אנג'ל אחרי מבט זריז בשעון של הטלוויזיה. "את באה למדוד את השמלה שלך?" אומרת לי מחייכת.
אני מחייכת אליה, ושתינו הולכות צוחקות כל הדרך לחדר הישן שלי למדוד שמלה, כמו שתי ילדות רגילות. אנחנו נכנסות לחדר אנג'ל מורה לי לשבת על המיטה, אני מתיישבת בציפייה אבל בפחד. אנג'ליקה היא ילדה נהדרת, אבל היא לא אבא שלה. וחוץ מפיטה שהיה מהמם לא ראיתי שום עיצוב שלה, ואני מפחדת מהתוצאה של איך שאני אראה מחר, ליד פיטה. היא חוזרת ואני קמה בתדהמה למראה השמלה הכי יפה שראיתי בחיים. שמלת סטרפלס שחורה עם חלק עליון צמוד ובוהק, וחלק תחתון ארוך ונפוח מכוסה בעיטורי פרחים מתחרה שחורה. "אני מתה על זה השמלה שחורה, זה מראה לקפיטול אני שמה עליהם! שאני לא מתכוונת לשמוח על מותו של אהבת חיי, שאני אתאבל עליו גם בזמן הכי זוהר!"
"זו הייתה הכוונה שלי." היא עונה.
שאר היום עובר. אני ואנג'ליקה מדברות כל היום על מחר על הראיון ועל פיטה ועל גייל. היא היחידה שאיי פעם סיפרתי לה עליהם, ואני מכירה אותה רק יום. אני ואנג'ל הופכות כל אחת לאשת סודה של השנייה ואנחנו מספרות הכל ולא מפסיקות לדבר, זו הפעם הראשונה שאני מדברת עם מישהו שיחה שלמה על מלא דברים ולא מאיזה סיבה מסוימת לבוא ולדבר, ואני נהנית מזה.