בעצם אין לי כלום- פרק 23

מנקודת המבט של אביב:
עוד יומיים רגילים עברו להם פה. אני ושלו כל הזמן מתקרבים אבל אנחנו שומרים על גבול הטעם הטוב. כשאנחנו בסביבה אנחנו לא מראים את זה. אנחנו שומרים את האינטימיות לעצמנו, אנחנו שומרים לעצמנו את הרגעים האישים שהם רק שלנו ולא של אחרים. אני מרגיש שאני באמת אוהב אותה. הרבה פעמים בחיים הרגשתי שאני נמשך למישהי אבל לא אוהב מישהי. תמיד רציתי שיהיה לי קשר כל כך טוב עם מישהי, מישהי שבאמת תאהב אותי, מישהי שאני ארגיש שהיא מוכנה לתת גם מעצמה כדי שהקשר בינינו יעבוד. שלו ויתרה על הפחדים שלה, ויתרה על הביישנות שלה בשבילי. היא נחשפה מולי, היא חשפה את הגוף הפרטי שלה מולי, משהו שאני יודע בוודאות שהיה לה מאוד מאוד קשה לעשות. זה הראה לי כמה באמת אכפת לה ממני, כמה אכפת לה מהקשר של שנינו למרות שבשבועיים האלו עברנו אי אילו עליות ומורדות. בכל פעם שהיא מחייכת אליי אני מרגיש שאני נמס. אני מרגיש שאני שלם עם עצמי הרבה יותר כשאני איתה. אני מחפש את הרגעים המהירים לברוח לחדר שלה ולהמשיך לדבר איתה. מה יקרה כשהמציאות תפריד בין הקרבה שהייתה לנו עשרים וארבע שעות ביממה?
"תגידי" אמרתי לה כשישבנו על המיטה שלה ביום שלישי בצהריים, "בכלל לא שאלתי אותך על מקום המגורים שלך, על מה שאת עושה ביום יום ובכלל איך נראה סדר היום שלך במציאות. מעניין לי לדעת איך את מתנהלת במציאות".
"איך אני מתנהלת במציאות?" היא ציחקקה, אני מת על הצחוק שלה, "אני קמה בבוקר, אוכלת בדרך כלל משהו קטן ביחד עם הקפה של הבוקר, ואז יוצאת לעבוד בחברה. אני שם כמה שעות, חלק מהזמן אני עושה שם שטויות או ממשיכה לעשות דברים אחרים, אבל איכשהו תמיד בסוף יום יש לי איזה השראה חדשה או רעיון חדש, זה מדהים. אחר כך אני חוזרת הביתה וזהו, נגמר היום".
"לא יוצאת עם חברים?.. משהו?".
"החברים שלי כבר התפזרו לכל מיני מקומות. אני מצליחה לדבר עם מעטים אבל רבים או בצבא או במכינות ושנות שירות".
"אני מבין.." נאנחתי. מסכנה, נשמע שהיא לבד.
"תגיד, היית בכלל בצבא? אתה ממש צעיר..".
"אני שירתתי שנה ומשהו" אמרתי לה, "אבל אחרי זה שיחרורו אותי. יש לי איזה בעיה בריאותית, זה לא הזמן להיכנס לזה. עזבי".
"אוקיי.." היא נאנחה. אם היא רק הייתה יודעת מה עובר עליי. אני בעצמי שונא לדבר על זה. אני מתבייש בזה שלא יכולתי לעשות שירות מלא, שלא יכולתי לתרום מספיק מעצמי בשביל זה. הרגשתי חובה לעשות לפחות שנה, לפחות לעשות משהו, לנסות לשרת את המדינה שבה אני חי, להגן עליה. כשהם הודיעו לי בסוף שהם חייבים לשחרר אותי כי סיימתי את השירות וכי הם דואגים שבהמשך המצב הבריאותי שלי לא יוכל לתת לי להמשיך אני התבאסתי. שבועיים הייתי מבואס, סתם בבית, לא עושה כלום. מרגיש שהחברים שלי אמנם מסכנים קצת את החיים שלהם אבל שהם עושים משהו שאני פשוט לא זוכה לעשות. הרגשתי שהעולם לא פיירי. כמו ילד קטן שמתלונן שלקחו לו משהו שהוא אהב.
"אז מה התוכניות שלך בעצם לעתיד?".
"ללמוד" אמרתי ישר. לפחות את זה אני יכול לעשות ואף אחד לא ימנע את זה ממני.
"כבר ניסית להתקבל למשהו?".
"כן ניסיתי, אני לא יודע איך זה הלך. אני מקווה לטוב. את לא רוצה ללמוד כשתחזרי עכשיו הביתה?".
"אני לא יודעת מה קורה עם צבא וזה.. אני אמנם בת תשע עשרה וכבר הייתי אמורה להתגייס אבל בגלל הדחיפה של בית הספר לחברה הזו אני לא יודעת מה נסגר. אני כן רוצה לשרת, אני יודעת, אבל אני לא יודעת איפה ומה".
"מה עם לעשות סוג של שירות לאומי? את הרי רואה שהצבא לא לחוץ על לגייס אותך, מה עם לתרום עדיין למדינה בדרך אחרת?".
"לא חשבתי על זה" היא אמרה לי בחיוך. איך הגענו ללדבר שוב על העתיד שלנו? זה נושא שתמיד מציק לי. אני לא רוצה לחשוב על ההתבגרות, אני לא רוצה לחשוב על החיים העצמאיים. אני הבנאדם שהכי מחובר לבית שהוא מכיר. והמקום הזה פה זה לא נחשב, זה די כמו בית, זה אפילו כמו מלון וזה עם כמה חברים. טוב חברים אני קורא להם.. מכרים.
"תגידי אפשר יותר מאוחר את המחשב שלך לרגע? אני צריך להיכנס למייל לכתוב איזה מייל של אות חיים".
"בטח בשמחה" היא אמרה בחיוך. אחרי החיוך שלה נגעתי בידיה, החזקתי אותם והסתכלתי עליהן.
"הכל בסדר?" היא שאלה מודאגת קצת.
"כן בטח, אני פשוט חושב על הזמן הזה.. על מה שאני אעשה אחרי שאני אצא מפה".
"אתה תסתדר ואנחנו נדבר כל יום. זה כבר יוכל לסדר לך שעתיים ביום כי אנחנו צמד חופרים".
"ואני אוהב אותנו ככה" אמרתי לה בחיוך והתקרבתי אליה.
"אני גם אוהבת אותנו ככה" היא חייכה ואז הרגשתי את השפתיים הנעימות שלה. זו הייתה נשיקה קטנה ובטוחה, נשיקה של הבטחה.
"שתדע" היא אמרה לבסוף, "אתה תמיד מוזמן אלינו הביתה. יש לנו חדר אורחים, אם אתה מרגיש צורך להתנתק משגרת הבית אתה יותר ממוזמן להתנחל אצלנו, יאהבו אותך בבית שלי. אורחים מקסימים תמיד רצויים. אם אתה מרגיש שאתה צריך מקום לישון בו ואין, או מקום שירגיע אותך, אתה תמיד יכול להרים טלפון".
"אני אעשה את זה" אמרתי לה בחיוך ונתתי לה נשיקה עמוקה על הלחי. היא כל כך טובה אליי, כל כך אוהבת, כל כך מכבדת. היא גורמת לי להרגיש שבאמת יש לי מקום בעולם הזה.