גיל ההתפגרות, וזה רק מדרדר – אבל עוד יסתדר (אני מקווה)

כבר עייפה היא לנסות להיות מושלמת,
להתחרות במציאות, לא לשים לב לכוכבים,
שבחוץ מסנוורים אבל נוצצים.

אולי הם את הדרך מעיטים,
אבל הם כה יפים ומקסימים.

מה התחרות?, מה הדחף?,
מה האימפולסיביות חסרת המנוחה רוצה?,
הכל בסדר, הכל בסדר,
הגוף רוצה מנוחה ולא הרצה.

אנרגיות משונות את הגוף עופפות,
ייתכן וזה גיל ההתבגרות.
אובססיה קטנה עפה, אותה מחשבה חסרת בסיס
וכמעט חסרת ביסוס.

הביאו לי תה, הביאו לי מחשב.
אני רוצה ללכת מבלי לחשוב על כל מה שצריך לעתיד.
אני רוצה לעשות את כל מה שיש לי לעשות,
אבל מתוך שלווה.

אני אוהבת מתמטיקה,
אבל תביאו זמן לעשות את השיעורים.
אני מאוהבת בפיזיקה,
אבל תביאו לי להיות עם הראש בעננים ולהינות מכל תרגיל,
למה לצופף כך את לוח הזמנים?, והרי אני קצת פרפקציוניסטית
וזה לחץ.

ואולי הכל תקין וזו ההרגשה שלי, המחשבה שלי. הכל בי.

לפעמים בקטע החברתי אני משתגעת ומתחילה לעשות טלפונים ללא שליטה וללא מטרה,
עוד חושבת לעצמי – אני רק רוצה להירגע,
מה קרה?, מה הסערה?, מה?, מה…?

הרי בכללי אני אדם רגוע נורא…,
מופנם, חכם, שנון כל כך, שקט…

כך אני אוהבת את עצמי,
אבל מה זה החלק שבי שפורץ ולא נותן מנוחה?,
האם זהו גיל ההתפגרות?