היא נשברה,

"בואי נדבר חמודה" אמא שלה צעקה כאשר ראתה את בתה נכנסת בריצה לחדרה,
דומעת,
"תעזבי אותי אמא" הילדה צרחה וטרקה את דלת חדרה,
היא הייתה שבורה,
הרוסה,
היא לא מנוסה,
היא פשוט קרסה.
היא פתחה את הפייסבוק,
וליבה מצטמק כשהיא מתייחסת לעומק הטקסט,
לעומק ההשפלה,
התחוללה בה בהלה,
היא לא רגילה,
היא הרגישה כל כך קטנה,
כל כך מסכנה.
עם כל מילה,
עם כל פורצת דמעה,
היא שוב חושפת את החתכים, שבהם מזמן כבר לא נגעה,
היא חשבה שהיא נגמלה,
היא חשבה שהיא התבגרה,
שהם התבגרו, ולצחוק עלי הם גמרו,
אבל היא טעתה, ושוב היא רוצה למותה.
היא העבירה את ידה הקטנה והעדינה על החתכים, לחשוב שכל זה רק בגלל אנשים..
היא פותחת את המגירה, הזאת שהיא קיוותה לא לפתוח בחיים,
והנה היא מוציאה את הסכין, הזה שגורם לה סיוטים,
אבל היא הרגישה כל כך חנוקה,
כל כך שבורה,
שזה לא היה לא אכפת, העיקר לגמור עם הכל ולהגיע לעולם טוב יותר.
היא מוציאה דף נייר קטן,
דמעות קטנות נפלו על הדף,
דמעות מלוחות,
דמעות עצובות,
דמעות של כאב, דמעות של ילדה שבורה,
"אני מצטערת,
אני לא יכולה יותר,
הבריונות בבית הספר עברה גם למקלדת,
המילים שאני בוכה עליהן כל יום בשירותים בבית ספר, עכשיו אני צריכה לפגוש אותן בבית,
הגעתי למצב שאת האוכל אני אוכלת בשירותים, ככה אף אחד לא זורק לי אותו לפח.
אני מצטערת,
אני לא יכולה עוד ללבוש את החיוך המזויף ולהראות ש'הכל בסדר',
אני מצטערת, אני שבורה, אני כואבת,
אבל אתם, אני אוהבת אתכם, ואל תבכו כי נשמתי עזה את גופי,
תשמחו כי בטח שתקראו את המכתב הזה, אני אהיה מאושרת, אני אהיה בעולם טוב יותר,
בעולם שיקבלו אותי כמו שאני.."
הילדה קיבלתי את המכתב,
ועברה לחלק הכואב, אך מתוק.. בעיניה.
היא נזכרת במילים,
בדחיפות,
בקללות,
בהצקות,
ועם כל כאב שעולה.. הסכין חותך עמוק יותר,
הדם נזל על המכתב,
נזל מידיה,
נשפך בכמויות,
עד שזהו, גופה על הריצפה התמוטט, ונשמתה השבורה והכואבת עזבה את גופה הפצוע לעולם אולי טוב יותר..
לעולם שבו יקבלו אותה,
יקבלו אותה כמו שהיא.