חיים בגיהינום.

"בוא!" פניה קורנות, ידה מושטת לעברי. אני מנסה להתקרב אליה, לתפוס באצבעותיה הדקיקות.
באמת שאני מנסה. גופי בוגד בי. פחד עולה בי ומציף אותי. אני קורס על רצפת האבן הקשה.
היא מחזירה את ידה לצד גופה. החצאית הכחולה שלה, מרוחה בדם.
"יוקי…" קולה הגבוה נשמע. חוזר על עצמו, נותן לי תקווה. הפתח השחור-סגול נצנץ בשמחה לראותנו מתקרבים. נשאבים. אני מחזיק בידה החמימה, כתמי דם קלים מופיעים גם על ידי.
אנחנו רצים, אל הפתח שהולך ונסגר. צוחקים, מחייכים, מאושרים. כול המוות שכפינו על העולם.
היה מגיע לו יותר. הנצנוץ הופך חזק יותר ויותר. אני עוצם את עיניי בחוזקה, מהחרדה שמתקיימת וגדלה בגופי. יונו מחזקת אחיזתה בידי, ואז אנחנו קופצים. אל המוות.
אני ויונו. חיי נצח בגיהינום נשמעים לי טובים. טובים בצורה טיפשית.