חיבוק קטן, אהבה גדולה – פרק 3

הטלפון צלצל והעיר את אופיר משנתו.
"הלו?" שאל מנומנם
"אתה עוד ישן?" נשמע הקול השני, "איפה היית אתמול? חיכיתי לך שעתיים בכניסה! נאלצתי ללכת באוטובוס ואמא שלי מאוד כעסה עליי שחזרתי בגלל זה כל כך מאוחר!" התלוננה קארין.
אופיר שתק
"נו? איפה היית?" שאלה.
"הייתי עייף…" אמר, "הילדה שקיבלתי היא סיוט! היא כל כך עצבנה אותי שהייתי מותש ושכחתי מהכל! רציתי רק לשכב במיטה שלי ולישון שנה!" שיקר אופיר.
"טוב מאמי. תגיד, אתה הולך היום שוב?" שאלה.
אופיר לא ידע מה לענות.
ליבי מאוד מצאה חן בעיניו. אבל פחד לאבד את קארין בגללה.
"הלו? אופירי אתה שם מתוק?" "כן, כן… אני לא יודע…. יש מצב"
"מ-עו-לה!" שמחה ונשקה את הטלפון.
"טוב אני אחכה לך ליד הפארק ב-5, ביי" אמרה ונתקה.
"או או…." נאנח, "מה עשיתי.."
הוא התלבש במהירות, לקח את תיקו ויצא לבית הספר.
"אחי!" נשמע קול מאחוריו, "אופיר חכה לי!" קרא הקול.
אופיר הסתובב. זה היה יונתן.
"מה קורה?" שאל. "אה, בסדר…" נאנח.
"מה? עוד פעם רבת עם קארין? אני לא מבין אותך! איך אפשר לריב עם כזו פצצה? אני במקומך לא…"
"זה לא קארין יוני!" אמר אופיר.
"נו? אז? אמא שלך שוב שגעה אותך?" שאל יונתן במבט סקרן
,לא, לא…. הכל בגלל הפאקינג עבודה דפוקה הזו!" אמר, נרגז.
"מה? ההתנדבות?" שאל יונתן, "חשבתי שהבלגת על זה, לא?" "כן, אבל… אה…" נאנח. "אני עוזר לילדה אחת. והיא.. מאוד מאוד מאוד…. אה.." "יפה?" שאל יונתן. אופיר הנהן.
"נו? אז מה הבעיה?" שאל
"היא מאוד מאוד מאוד… אה.." "מוצאת חן בעיניך?" שאלה שוב יונתן. אופיר הנהן שוב. "נו אז מה הבעיה?!" שאל-צעק יונתן.
"מה אתה לא מבין?!" התרגז אופיר, "מה עם קארין?!" "אה.." פלט יונתן.
כל הדרך הם שתקו.
"דבר איתה!" אמר יונתן בהפתעה, כשהגיעו לשערי בית הספר
"עם מי? עם הילדה?" שאל אופיר "לא!" נאנח יונתן, "עם קארין! תספר לה!" "השתגעת?!" גיחך אופיר, "היא תהרוג אותי מבלי להניד עפעף!" "אז תתחכם!" סיכם יונתן ורץ לחבר'ה שלו שקראו לו.
אופיר רץ לכיתה לחפש את קארין.
"קארין.." פתח "אופירי!" קראה קארין ורצה לחבק אותו.
אופיר נמחץ בחיבוקה של קארין וחייך מבויש לעבר חברותיה שלא סבל מעולם.
"תשמעי קארין, אנחנו צריכים לדבר.." נאנח.
"מה?" התפלאה קארין והסירה את ידיה אוטומטית מעליו.
"כן, אני.." התחיל אך הצלצול קטע את דבריו.
קארין הסתובבה וצעה לעבר מקומה בעודה מסתובבת לעבר אופיר בפנים חתומות ומאוכזבות כאחד.
אופיר נאנח והתיישב במקומו.
השיעור הראשון נמשך ומשך, ונראה כאילו לא ייגמר לעולם!
כשהצלצול הופיע אופיר הרגיש הקלה ונעלם בין המסדרונות
"אופיר! חכה לי!" קארין זעקה מאחוריו.
אופיר נעצר והסתובב. "מה הסיפור שלך?" שאלה קארין בעודה מתנשפת.
אופיר האדים. הוא הרגיש שפניו נשרפות. "אני… אמ.. אני.. אנח" "מה?!" צעקה-שאלה קארין. עיניה נצצו מדמעות ופיה התעקם מעט, ניראה היה שהתאמצה לא לבכות.
"תשמעי קארין! אני אוהב אותך! אני פשוט מת עלייך! שרוף עלייך! אבל אני לא יכול לעשות כל מה שאת רוצה!"
"מה?" שאלה קארין, שנראתה מופתעת מעט. "אני לא הולך יותר להתנדבות הזו!" "אבך מאמי.." פתחה קארין והצלצול קטע אותה 'איזה מזל…' חשב לעצמו אופיר והלך לעבר הכיתה.
היום עבר לאט…. לאט… לאט…. זה היה מעיק ומעצבן!
כשסופסוף הודיע הצלצול על סוף היום רץ אופיר במהירות לעבר אוטובוס מספר 5.
"היי אופיר! לאן אתה הולך?" צעק לו יונתן "להשלים משהו!" צעק לו אופיר. "אבל אתה לא באוטובוס הנכון!" צעק לו יונתן. אופיר רק הרים את כתפיו ונכנס לאוטובוס.
"מה הסיפור שלו?" מלמל יונתן כשהאוטובוס החל לנסוע.
אופיר חיפש בעיניו את ההוסטל.
כשירד מהתחנה בדק כי השטח פנוי מקארין וחברותיה המוזרות ונכנס במהירות.
"היי אופירי! לא הקדמת קצת?" שאלה אורית, המנהלת. אופיר רק חייך ונכנס למעלית.
"קומה שניה" מלמל.
הוא הלך בצעדים מהירים לעבר חדרה של ליבי.
הוא דפק וחיכה. וחיכה. וחיכה. אין תשובה.
"ליבי? ליבי זה אני, אופיר. את פה?" שאל ודפק שוב.
"אתה מחפש אותי?" שאל קול מאחוריו.
אופיר הסתובב והתאפק שלא לחבק אותה שוב.
היא הייתה לבושה בשמלה סגולה עם סנדלי עקב נמוך לבן.
קשת לבנה הייתה מונחת על ראשה וחיוכה המתוק והורדרד חייך במלוא הדרו.
"למה אתה מחכה? תכנס" אמרה לו והצביע לעבר החדר.
החדר היה מעט מבולגן. ספרים וקלסרים זרוקים על המיטה.
בגדים על שולחן המחשב והסדינים שעל המיטה מקומטים.
חצי שמיכה על הרצפה, הכריות בצד ההפוך, והמחשב הנייד עליהן.
"סליחה על הבלגן" התנצלה "לא תכננתי אורחים בזמן הקרוב. וגם לא חשבתי שתחזור כל כך מהר…" אמרה ואספה את שערה המלא בגומייה קטנה שנמצאה על מפרק ידה. שערות יצאו מתוך הקוקו הכושל ונראו ששהו כך המון זמן.
"רוצה עזרה?" שאלה והצביע על החדר ההפוך. "בשמחה!" חייכה והחל לסדר את הבלגן.
אחרי עשר דקות החדר היה מצוחצח ומסודר. כאילו שלא קרה דבר.
"בא, שב!" אמרה ליבי והתיישבה על המיטה.
אופיר הניח את תיקו על גב הכיסא הקרוב והתיישב לצידה. 'כל כך קרובה, אך רחוקה' חשב לעצמו והביט בעיניה באופן ישיר.
"קרה משהו?" שאלה במהירות סובבה את ראשה לעבר התמונה התלוייה על הקיר שמעל המיטה.
"לא כלום.." אמר אופיר.
"יופי…" נאנחה ליבי.
שתיקה מביכה השתררה בחדר.
אופיר הסתכל על השעון. השעה כבר ארבע ורבע.
הוא לא הודיע לקארין דבר מאז השיחה וגם לא לאימו. 'היא בטח דואגת…' חשב בליבו.
הוא הביט בטלפון שלו. שתי שיחות שלא נענו מקארין, אחת מיונתן, אחד מאיתי, וארבע מאימו… "הו אמא אמא אמא…" חשב וחייך לעצמו.
"מה מצחיק?" שאלה ליבי. אופיר הסיר את חיוכו. "סתם… כלום…" נאנח.
ליבי חייכה חיוך ריק ופתחה את המחשב הנייד.
"מה את עושה שם?" שאל אופיר וניסה להציץ.
"הבלוג.." אמרה בקצרה
"אה… הבלוג המפורסם…" חייך אופיר וליבי חייכה מבלי להסתכל לעברו בכלל.
"טוב, נראה לי שאני אזוז…" נאנח אופיר.
ליבי הסתכלה עליו והנהנה.
"רק עוד משהו אחד.." אמר וחיפש משהו בכיסיו.
"מה?" שאלה סקרנית ומופתעת
"או! הינה!" אמר והגיש לליבי כרטיס.
"מה זה?" שאלה ונטלה מידו את הכרטיס.
"מה זה נראה לך?" שאל וחייך
"מה? כרטיס ללונה פארק?" שאלה ליבי והסתכלה עמוק לתוך עיניו של אופיר.
"אההא!" הנהן אופיר וחייך חיוך מתוק-מתוק.
"בשבילי?" שאלה ליבי, עדיין מופתעת.
"אלא מה?" שאל אופיר והתיישב על המיטה לצידה.
"מה? לא לא לא, אני לא יכולה.." אמרה והניחה את הכרטס ילדה וקמה במהירות.
"למה? מה קרה?" שאל אופיר.
"אני לא מכירה אותך אפילו! מה? לא לא לא…" נענעה את ראשה שוב ושוב.
"מה מסובך? שלום אני אופיר כץ, בן שש עשרה את ליבי? נעים מאוד! את באה?" אמר בנשימה אחת
ליבי הסתכלה עליו. במבט חצי 'מה אתה משוגע או משהו?!' וחצי 'אתה הבן אדם הכי מדהים בעולם!!'
היא חייכה לבסוף וחבקה אותו בהפתעה.
"תודה אופיר!" אמרה והתרפקה על כתפו "אף פעם לא הייתי בלונה פארק.." אמרה ונשקה ללחיו.
"טוב, אז נלך ביום שבת?" שאל מסוחרר אופיר, שהיה בשוק טוטאלי מהנשיקה הלא צפויה.
"בטח!" אמרה וחייכה את חיוכה המתוק.
"טוב אז אבוא לאסוף אותך ביום שבת מכאן ב-4?" שאל-אמר.
"4 זה מ-צו-יין!" אמרה ולא הפסיקה לחייך.
"טוב, אז ביי!" אמר ויצא.
ליבי סגרה אחריו את הדלת.
כל מה ששמעה אחר כך היה 'יש!!' אמר בהתלהבות אופיר ואת צעדיו המתרחקים במסדרון.
"איזה חמוד.." אמרה וחייכה.