קנדה – פרק 1

"טיסה מספר 348 לקנדה יוצאת בעוד כרבע שעה, הנוסעים מתבקשים לעלות למטוס!" נשמע קולה של אישה בכריזה.
הבנו שזה הסימן לעלות למטוס, אך זו פעם ראשונה שלא שמחתי.
לא חשבתי אף-פעם שלא ארצה להמריא, או ללכת לטייל בארץ אחרת.
אבל פה לא היה מדובר ב'לטייל', פה היה מדובר בלעזוב, לתמיד.
הבנתי שרק לעוד רבע שעה אני נמצא פה, בישראל.
ובעוד ארבע עשרה שעות, אני מתחיל חיים אחרים לגמרי, בארץ אחרת לגמרי.
אני לא יכול לשכוח את כל החברים, את כל אלה שהיו איתי במהלך כל הזמן בישראל, בחולון, זה היה כל-כך שווה להכיר אותם, ואני מרגיש בר מזל שביליתי איתם מספיק זמן, הרגשתי שה'מסיבת פרידה' שעשו לי הייתה קצרה, לא, הייתי צריך עוד קצת זמן…
אחותי הקטנה, דנה, לא הבינה במה מדובר, היא הייתה רק בת שבע, וחוץ מהגן היא לא הכירה כל כך הרבה…
עכשיו השאלה איך היא תדבר אנגלית ותתחיל כיתה א' שזה בכלל בלאגן..
לצידי עמדה אמי, ראיתי שגם לא קשה, רציתי לומר לה, "אמא, תוותרי פשוט, אנחנו לא חייבים לעלות על הטיסה, נחזיר את הכרטיסים ונמשיך לחיות פה! מה הבעיה פה? למה אנחנו עוברים לגור בקנדה??".
אך לא אמרתי זאת העדפתי לשתוק, אני לא אאשקר שדמעה לא זלגה מעיני – רק אבי ואחותי היו רגועים, אמי ואני היינו לחוצים ועצובים ובעוד שאבא החזיק את דנה על הכתפיים אמא שמה עליי יד ונישקה אותי שלוש פעמים בלחי, מין נשיקה שאמרה "אל תדאג, יהיה בסדר, אתה לא לבד" ובהחלט הצליחה קצת להרגיע אותי…
"צריך ללכת" ציין אבא ולרגע צמרמורת עברה בגופם של כולם, פרט לדנה.
התחלתנו ללכת, אל כיוון המטוס..

***

ברגע שדרכתי על המטוס, באמת שלא רציתי לטוס.
אבל גם לא יכולתי לברוח, גם אם אני לא רוצה..
למרות שאני לא יודע למה אנחנו עוזבים את ישראל.

הדיילות הובילו אותנו למקומות שלנו שהיו בערך באמצע לקראת הסוף יחד עם מבטא 'אמריקאי' , כי סך הכל טסנו בחברת 'אייר' שזוהי חברה קנדית.
עשיתי תחקיר קטן מרוב ההתרגשות.
התיישבתי וחגרתי את החגורה טוב-טוב, והבטתי בחלון,
ניסיתי לנצור את הרגעים האחרונים שלי ממסלול הנתב"ג ומההרים והערים מאחורה.
אני לא מאמין שכנראה זו פעם אחרונה פה,
רציתי לבכות
רציתי לצרוח על כל המטוס שכולם יראו את הדמעות שלי, כי זה באמת קשה כמו שזה נראה….
אנחנו לא נוסעים לטייל, לא נוסעים לחודש..
עוברים! אנחנו עוברים, דירה, בית, עיר, ארץ – עוברים!
ניסיתי להסתיר את ראשי בין המושבים כך שאף אחד לא יראה שאני בוכה, והמטוס החל לנוע.
קולם של הטייסים והדיילות נשמע בכריזה כמו מין קשקוש משום שלא הקשבתי וגם לא רציתי.
המטוס נעצר.
הבכי שלי כבר לא התאפק,
"אני לא רוצה לעבור לקנדה!" צעקתי על אמא בכל הכעס שעד כה לא אמרתי את דעותיי,
"אבל.." ניסתה אמא להגיב ואני לא רציתי לשמוע.
"'שהאבל שלך וגם קנדה שלך ילכו לעזאזל, אין לנו סיבה לעבור ארץ ועיר, זה שלך קשה לא אמור להשפיע על כולנו" ולרגע התחרטתי על מה שאמרתי ונהיה לי עצוב על אמא.
ראיתי שהיא נעלבה.
לא הייתי צריך לומר את זה, זה היה הדבר הכי מגעיל והכי איום שילד יכול היה לומר לאמא שלו, כולם מכירים את ההרגשה הזאת…
ועם ההרגשה הזאת, אני עובר לקנדה
המטוס הגביר את מהירותו, גלגליו נעו כמו טיל העומד להיות משוגר
המטוס הגביר את מהירותו, עוד ועוד, גלגלי המטוס רעדו על מסלול האספלט
לרגע אחד, נאלצתי לראות את ארץ ישראל ולהגיד לה 'ביי'
וברגע השני כבר הייתי באוויר בדרך לקנדה…