האסירה: פרק שמיני חלק שני

"אז, שמעתי שפגשת את אריק"
אמר מארק וחייך בשעשוע.
"אריק?"שאלתי בהיסח דעת, עדיין חושבת על רוח הרפאים.
"בלונדיני,עיניים ירוקות"תיאורו לא אמר לי הרבה,
ראיתי הרבה אנשים בחיי, ואני לא יכולה להגיד שזכרתי במדויק
מי הם או מתי פגשתי אותם.
"לא אומר לי הרבה" אמרתי ובחנתי את סביבתי,
בניגוד לחצר הבית שקיבלתי, לא היו פה הרבה צמחים,
רק דשא גזום בקפידה, יכולתי להבין למה החיילים האלו
מיואשים, אין דבר במקום הזה שלא נבחר בקפידה.
בקפידה מיותרת ומשעממת.
"יש לו את הגיחוך הכי מעבן בעולם, והוא נוטה
להסתתר במקומות מוזרים" הוא ניסה בשנית,
בתקווה כי הפעם יקלע.
"רגע, הבחור מהמראה?"אמרתי ונזכרתי בהבעת הפנים
של הנער כאשר הוצאתי אותו מתוך המראה.
"אז את זוכרות אותו" הוא אמר וצחק.
"ברור, הוא הדבר הכי מעניין שקרה ביומים האחרונים" אמרתי וגלגלתי עיניים.
הסביבה נראתה נטושה, כאילו איש לא נמצא שם.
"איפה כולם?" שאלתי בזמן שמארק כיוון אותי אל בניין גדול.
הבניין היה גדול יותר ממגרש כדורגל, בעל הרבה חלונות
ומספר כניסות.
"בפנים" הוא אמר ופתח את הדלת "מחכים לך"
הוא אמר את זה כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם,
אבל אני מניחה שזה כן, בגלל שאני פחות או יותר צעקתי את זה אליהם.
"אני מניחה שאתה צודק" אמרתי באנחה.
נכנסו אל תוך הבניין, אשר מבפנים, היה בעל קצפות עץ,
ללא מושבים או דבר מה, רק רצפה ומתקנים, כנראה מימי הביניים.
לפחות לפני המראה.
"מה אני עושה עכשיו?" שאלתי בזמן שהסתכלתי על האנשים,
אתמול לא הרגשתי את זה, אבל עכשיו, שקשקתי מעט.
הם היו רבים מידי ולמרות שהייתי בעמדת כוח, זה לא אומר הרבה
אם אני ארגיז אותם.
אתם יודעים מה אומרים, אזרחים לא צריכים לפחד מהממשלה,
אלא, הממשלה אמורה לפחד מאזרחיה.
"פשוט תכנסי ותעשי את אותו הדבר שעשית אתמול"
הוא אמר וחייך אליי, לא מודע לעובדה שאתמול, היה לי יותר ביטחון.
הייתה במה שהפרידה ביני ובין החיילים, ועכשיו כשיראו שאני אפילו צעירה יותר,
הם יכולים לא להקשיב לי.
"בסדר" אמרתי והתחלתי ללכת למרות שלא היה לי מושג מה אני עומדת לעשות.