דום טאון – פרק 5 *דונאט ודיו של דיונון*

מאט קפץ במקום והסתובב אחורה. "לורל! הבהלת אותי", הוא ענה מופתע.
לורל התיישבה לידו, מסדרת את שמלתה השחורה, מה שלא היה נוח למאט. לורל הלחיצה אותו.
"המנה הרגילה?" הנרי ניגש ושאל את לורל, והיא בתגובה הנהנה אליו בהתנשאות. מאט הרגיש שהיא אוהבת להיות זאת שמחליטה על כולם, אבל בפנים היא רוצה שיאהבו אותה.

– ילדה קטנה עם כותנת לילה הסתובבה ברחובות דום טאון. שיערה הבלונדיני היה פזור על כתפיה ועיניה הכחולות זהרו כמו עיניים של חתול בחשכה. היא הלכה עם רגליה היחפות באמצע הדרך ולא ידעה מה היא עושה. "לורל! מה את עושה פה חמודה?" קול מוכר של אישה היה מאחוריה. הילדה הסתובבה וראתה את הגברת הנחמדה שתמיד מגניבה לה עוגיות מתחת למבטה של אמא. "א-אני לא יודעת…" –

מאט התנשף וניער את פניו. "אתה בסדר?" שאלה לורל בסקרנות.
"כן… כן. אני בסדר גמור", אמר מאט. הוא לא הבין מה החיזיון שהיה לו קודם. האם… האם זאת הייתה לורל בחיזיון שלו?
"אני לוקחת אותך לפגוש את אמא שלי", לורל אמרה. "אני רוצה שתבדוק קצת אותך. אתה מוכן?"
מאט בהחלט לא היה מוכן. הוא הרגיש מוזר בנוגע לחיזיון הזה ולאיך שהוא קרא את הרגשותיה של לורל, והוא גם חיכה לטוסט שלו. הרעב הציק לו, והוא לא היה יכול כבר לחכות שהנרי יגיש לו אותו.
כאילו קרא את מחשבותיו, הנרי הגיע והגיש לו ולורל את המנות שלהם – למאט טוסט עם גבינה צהובה וללורל דונאט עם ציפוי ורוד וכוס עם נוזל בצבע סגול. מאט בהה במנה של לורל ועשה לה פרצוף. "דונאט? באמת?"
לורל צחקה. מאט הרגיש שהצחוק שלה היה אמיתי. "כן, באמת", היא קרצה.
"ומה המשקה הזה? מיץ ענבים?" מאט הצביע על הכוס שלה. "אה, זה?" שאלה לורל בהפתעה. "בחיים לא נתקלת בזה? זה דיו דיונונים".
מאט רעד מגועל. "זה לא רעיל?!"
"אולי", לורל משכה בכתפה. "אני כבר שנים שותה את זה", אמרה ולקחה לגימה.
מאט התעלם ונגס בטוסט שלו. הטעם היה אלוהי. "אממ… ממה אתה מכין את זה?" הוא שאל את הנרי בהנאה. "מלחם וגבינה", הנרי הביט במאט בשעמום.
מאט נאנח. "לא משנה", הוא מלמל, נוגס עוד פעם בטוסט. "אתה הולך יחד איתי לפגוש את אמא שלי?" שאלה לורל. מאט העיף מבט בצלחת שלה ונדהם לראות שהיא ריקה, וגם הכוס. "איך?…" הוא התחיל לשאול. "כישוף עצירת זמן", ענתה לורל קצרות. "שימושי מאוד בשביל לחסוך בזמן".
"תני לי לסיים את הטוסט שלי", התנגד מאט. הוא רצה למשוך את הזמן… הוא לא רצה לפגוש את אמא שלה. היא נשמעה מלחיצה.
"היא לא מלחיצה!" נשפה לורל ברוגז. מאט הביט בה המום ופגוע, "את קוראת לי את המחשבות?!"
"אתה אפילו לא טורח להגן עליהן כמו כולם, אז למה שאני…"
"כי לא ידעתי שאני צריך להגן עליהן!!!" הוא צעק ברוגז. כל הלקוחות, כולל אנשי הזאב (שעדיין התווכחו על האם מוצצי נשמות טובים או רעים), נעצרו והביטו בו. הוא ירד מהכיסא והלך לכיוון המדרגות לקומה השנייה.
כעבור כמה שניות חזר אחורה. הוא לקח את חצי הטוסט שלו. "אני עדיין כועס עלייך" מאט הבהיר ללורל וחזר למדרגות, ומשם לחדר שלו.