״מוריאה, מה הפשע?!״- 3

״מוריאה, מה הפשע?!״- 3

-מוריאה בלו-

השמש הכתה בחוזקה בראשי ושמלתי שנדבקה לגופי בשל כיוון הרוח הנגדי חנקה אותי מפנים, אך כלל לא היה לי אכפת.
הנחתי לרגלי לשאת אותי אל המקום אליו חפץ ליבי, המקום בו הרגשתי חמימות ואהבה, המקום בו הרגשתי שייכת ואהובה, המקום בו נמצא אהובי- בין זרועותיו החסונות של רובין.
שערי סתר את פני והרוח העירה את עיני לדמוע ועדיין, המשכתי לרוץ בלהט, חוצה את המזח ויורדת בקפיצות נלהבות מעל כל שתי מדרגות עד אשר רגלי נגעו בחול החמים ואצבעות רגלי השתכשכו בו בילדותיות.
ריח הים התגנב לאפי ומילא אותו, הים… המקום האהוב עלי ביותר בעולם, ילדותי הייתה רצופה במאורעות לצידו, כאילו היה חברי הטוב ביותר, שסמכתי עליו שיישא וישיב לי את רובין בבטחה לאחר כל מסע שאליו הפליג.
איתרתי בעיני את ספינת הדייגים של רובין, אנשיה העמיסו ציוד בערמות והבטן שלי קרקרה על עצם המחשבה שאוכל לאכול דג הלילה.
דמותו של רובין נגלתה לעיני, קושרת את הספינה ומנקה את ידיה במכנסיה לאחר המאמץ.
כמו נערה טיפוסית שמאוהבת מעל לראש צעדתי לקראתו, צעידה שהפכה במהרה לריצה.
״רובין!״ קראתי, מפנה אלי את תשומת ליבו במהירות.
הוא הביט בי בפליאה והחמימות האופיינית שבחיוכו נסכה על פניו, עיניו הכחולות נעוצות בי, עיני הים, והוא פרס את זרועותיו מולי, מניח לי לזנק אל תוכן ולכרוח את זרועותי הדקות סביב צווארו.
״מוריאה זו באמת את?״ הוא לחש לאוזני, קובר את ראשו בשקע שבין הלסת שלי לצווארי ומסניף ברעש את ריח שיערי.
״יכול להיות שחטפת מכת שמש?״ צחקקתי, משחילה את ידי בין שערות ראשו.
הוא הידק את חיבוקו במותני וצחקק ברוך.
״עברו רק ארבעה ימים וכבר התגעגעתי אלייך בטירוף…״ הוא לחש.
״גם אני התגעגעתי אלייך״ הסכמתי איתו, אך לעולם לא העזתי לומר לו עד כמה כאב לי ברגע שעזב למסעות הדייג, לא יכולתי לבקש ממנו לוותר על עבודה שאהב במיוחד וגילה בה את כשרונו למעני, וכתוצאה מכך הייתי נתקפת געגועים עזים ומכאיבים בכל פעם שעזב.
״חשבתי שהופעת מולי כמו כל אחת מהאשליות שלי… כל כך הרבה זמן לא נגעתי בך״ הוא אמר חרישית, זרועותיו מלטפות את גבי.
״אל תעזוב אותי שוב, בסדר?״ ביקשתי בילדותיות תלותית.
״אני מבטיח, המסע האחרון הוא בסך הכל יומיים… אחריו אתפטר ולקראת החתונה אחפש עבודה ביבשה״ הבטיח לי, נושק בחשאי ובחיפזון לצווארי.
הנהנתי, נרגעת והידקתי את אחיזתי בו.
״אני אוהב אותך, כל כך…״ הוא אמר בשמץ של כאב.
״הו, אני יודעת״ אמרתי בחיוך.
הוא צחק וזרועותיו הרימו את גופי כך שרגלי ניתקו מהקרקע והסתובב במעגלים סביב עצמו כשאני בזרועותיו.
צחקתי, משועשעת מהמחווה.
״אח זוגות צעירים… קדימה רובין, קח לך הפסקה, נתראה בעוד מספר ימים״ אמר הקפטן של רובין, מר ארול.
הוא היה אדם שמנמן, בעל שיער חום ועיני זית טובות.
״תודה קפטן״ רובין הרכין את ראשו כאות כבוד.
״אני אשלח עימו כיבוד שישוב, תודה ששמרת עליו למעני״ אמרתי והרכנתי את ראשי כמו רובין, שלפט את ידי בחוזקה והיה קצר רוח להסתלק יחד.
״תשמרו על האהבה שלכם ותשובו בריאים ושלמים״ אמר הקפטן בחיוך חביב ופנה לעבודתו.
״בואי נסתלק, יש לי כמה הפתעות גדולות בשבילך״ לחש לי רובין.
עיני ניצטו בהתרגשות, להבות קטנות של אושר.
הידקתי את אחיזתי בידו והנחתי לו להוביל אותי אחריו, לאן שירצה ללכת.

*
-רזיאל בלקמור-

נסענו במכונית ספורט רחבת ממדים, יפיפה בצבעה הצהוב זהוב ומנקת עיניים- המכונית של כריסטיאן.
הם הניחו לי להיות הנהג וליהנות נחווית נהיגה חד פעמים כל קיץ במכונית ספורט חדשה כך שהייתי בטוח שרכשתי מספיק ידע בהפעלה של מכוניות ובשימושן.
נסענו דרך הכביש הראשי הפתוח, מימיננו נגלה לו הים שנצץ בשלל צבעים כנגד קרני השמש החמה ומשמאלנו נגלה רכס הרים ירוק- בתי המגורים, בניהם גרתי גם אני.
כריסטיאן וטיירון ישבו על המושבים שלהם כאשר גג המכונית פתוח לרווחה ואלו החלו לצרוח בהנאה כאשר הרוח שיצרה הנסיעה הצליפה הישר בפניהם ובזרועותיהם הפרוסות.
״טיירון הכובע!״ הזהרתי אותו.
וכמו חוק מרפי, כובעו ניתק מראשו והתעופף הישר לכיוונו של הים.
״אוח, איזה מזל נאחס״ קילל טיירון.
״הזהרתי אותך״ אמרתי בנימה מתגרה של ׳אמרתי לך׳.
כריסטיאן צחק וכרך את זרועו סביב כתפו של טיירון.
״לאן נוסעים רזיאל?״ שאל טיירון.
״לאן אתם רוצים?״ שאלתי.
״מממ… בוא נלך להתבונן ברועת כבשים מהפעם שעברה!״ הציע טיירון.
״היא ממש התיפתה מאז״ ציין כריסטיאן.
פני התקשחו כשהזכירו אותה.
כל שנה שני אלו נהגו לבלוש אחר בנות העיירה בעבודתן השונות וליירר, ללגלג ולהתלוצץ בניהם על מראן ועבודתן.
ומבין כולם, זו שהם הכי אהבנו להקניט במשך השנים הייתה מוריאה בלו.

*
-מוריאה בלו-

צעדנו דרך החולות לצד שפת הים כאשר ידינו אוחזות בנעלינו ורגלינו נקברות עם כל צעד בחול החמים.
מחשבה משונה התגנבה לראשי, על כך שאוכל לישון בלילות עם סמיכה חמה כמו זו של החול.
שברי גלים התנפצו לצד רגלינו ושלחו טיפות מים אחדות אל עורנו.
רובין אחז את ידי ואגודלו ליטף את כף ידי.
רוח הופיעה מהכיוון הנגדי, מעיפה את שערינו לכיוון הימיני.
לפתע עיני הבחינו בדבר מה עגול נישא על כנפי הרוח, דבר שככול שהלך וקרב אלינו התברר להיות כובע קש עם סרט כחול.
רובין תפס אותו בידיו כאשר הגיח מעליו והניח אותו על ראשו, הוא התאים בדיוק למימדי ראשו.
״יפה לי?״ שאל בחיוך שוביניסטי.
הנהנתי בביישנות.
קבוצה של ציפורים התעופפה כמו גרגרי חול כאשר הופענו מולה, היא פרסה כנפיים והמריאה לשמיים הכחולים בעלי העננים הלבנים כאשר הן יוצרות את הצורה המקובלת של חץ.
״מה השתנה מאז שעזבתי?״ שאל.
״שום דבר, מה כבר יכול להשתנות רובין?״ השבתי באנחה.
״אני לא יודע, אולי גיסתך החליפה את קרני השטן והצמיחה כנפי מלאך״ אמר רובין בציניות גמורה.
״בשביל זה נצטרך נס״ צחקתי ברוך.
הוא הצטרף לצחוקי בחיבה.
״אבל אני שורדת את זה, אפשר לומר שהתרגלתי אליה עם הזמן, עוד מעט אני אפתח בחיים חדשים שהם רק שלי והיא לא תוכל להתערב בהם ולשלוט בהם״ הרצנתי.
״עוד מעט״ חזר אחרי רובין כמעין הבטחה.
הוא היטה את ידינו השלובות מעלה ונשק לכף ידי.
״אז… לאן הולכים?״ שאלתי מרוגשת.
״הביתה״ הוא אמר בנימה מלאה רמיזה נסתרת.

*
הבית העתידני שלי ושל רובין היה על צלע הר בקרבת חוף הים והמזח, לצד הכביש המהיר, כך שאם היינו מתמידים לעלות מעלה יכולתו להגיע לבית הוריו של רובין ואף לבית אחי וגיסתי.
הבית היה צנוע, בנוי כמו שאל הבתים השקטים, הקטנים והלבנים.
הבית שלנו היה צבוע בכחול בהיר, כצבע השמיים ביום רגוע ונינוח, בית אופייני ותמים לזוג צעיר וטרי.
הוריו של רובין השקיעו את מרבית הכסף בבית הזה, זאת על מנת להקל על אחי שגם הוא השקיע לא פחות כסף כדי לוודא שהבית יבנה כראוי, לטעמנו המשותף.
וכעת הוא היה מצוחצח ובנוי בשלמות מפתיעה.
כל שהיינו צריכות הוא להעביר את חפצינו אליו ולאחר החתונה להתגורר בו בנחת, דבר שתכננו לעשות ביום רביעי הקרוב.
רובין הסיר את שרשרת המפתח הכסוף והפשוט שנקשרה בחוט דייגים ופתח בחריקה חרישית את ביתנו.
הדלקתי את האורות וכמו בכל פעם שהגענו הנה רק שנינו נהגתי לסרוק את המקום ולהתפעל כל פעם מחדש מכך שזהו יהיה ביתי בעוד ימים מספר.
״אכלת צהריים?, יש כמה דברים במקרר, שאכין לך משהו?״ שאלתי כאשר הגעתי למטבח המטופח שלנו.
״רק לשתות זה בסדר״ הוא השיב לי, נשען על פתח הדלת והביט בי כאשר מזגתי לימונדה קרה לשתי כוסות זכוכית רחבות.
״את אוהבת את הבית שלנו?״ שאל כשהגשתי לו את הלימונדה.
״הבית שלנו, המטבח שלנו, החצר שלנו, הסלון שלנו, חדר השינה שלנו… אני אוהבת את הכל״ אמרתי ולגמתי מן הלימונדה בשקיקה.
״הלימונדה שלנו״ הוא המשיך את דברי וגרם לי לפלוט נחירה מצחיקה שגרמה לו לפרוץ בצחוק עז.
״בוא נשב, בסלון שלנו…״ משכתי את ידו אל כורסה משותפת.
הוא התיישב בנחת ואני התיישבתי על ברכיו כאשר ידיו כרוכות סביב צווארו.
הוא נאנח וסרק את התקרה.
״אני צריך לתלות כאן מנורה״ הוא ציין.
״אל תדאג, יש לך מספיק זמן ואני אפצה בך עושה זאת…״ צחקקתי במבוכה.
״את נהנית לראות אותי עובד על הבית החדש?״ הוא התגרה בי, ידו הונחה על ברכי, מחווה שנהוגה להיראות רק בחדרי חדרים ולא בפומבי.
הנהנתי.
״אני נהנית לראות אותך בונה בית בשבילי, לטעמנו… לראות אותך עובד ככה במרץ כאילו מריץ את הזמן קדימה ומהר יותר, זה נותן לי מוטיבציה, כוח וסבלנות…״ השבתי במתיקות.
״האמת שלי כבר אין סבלנות, אני לא יכול לחכות ששנינו נעבור הנה״ הוא אמר במבט חולמני וסרק את החלל סביבו.
הנחתי את ראשי על כתפו ונאנחתי כמסכימה עם דבריו.
״אני זוכרת איך הבטחת לי את הבית הזה כשביקשת את ידי והייתי מרוגשת מכדי לענות…״ צחקקתי ברוך.
״אהבת אותי כל כך הרבה?, כל כך שמחתי לדעת שזה מה שרצית שיקרה…״ השיב רובין ויכולתי לנחש שעל פי גוון קולו המתלוצץ חיוך חמים וכנה נפרש על שפתיו.
״אהבתי אותך מאז ומתמיד, כשהיינו שכנים, שלמדנו יחד בבית הספר…״ הודיתי.
״את זוכרת איך נהגתי להציק לך כשהיינו קטנים?… משכתי לך בשיער והתגריתי בך ללא הפסקה, בכית ללא הרף בגללי… אני מצטער, הייתי טיפש וילדותי בזמנו״ הוא הרצין לאחר גיחוך.
״בגלל זה השיער שלי דליל כל כך!״ התרגזתי כאשר נזכרתי במאורעות הללו.
״אני אוהב את השיער שלך…״ הוא ציין וכהוכחה לכך אצבעות ידיו הושחלו בשערי וסלסלו אותו ביניהן.
הוא רכן לנשוק לראשי והסניף את ריחו.
״מתי ידעת שאתה רוצה לבלות את שארית חייך איתי?״ הסתקרנתי.
״אחרי שטעמתי את האוכל שבישלת בשבילי כשחזרתי ממסע הדייג הראשון שלי״ הוא צחק.
״רק בשביל האוכל?״ עיקמתי את פרצופי.
״אני מתלוצץ!, אני חושב שתמיד ידעתי שזו תהיה את כי במשך כל חיי את לקחת חלק בהם ונכחת בהם תמיד, רק נותר להפוך את זה לרשמי״ הוא השיב.
״אז אתה מתוודה שכתבת לי מכתבי אהבה במשך שש שנים שלמות עם שם בדוי?״ התגריתי בו.
״לא״ הוא השיב, קמט נוצר בין גבותיו.
״לא?״ שאלתי המומה.
״האגו שלך עד כדי כך נפוח?!״ נדהמתי, סוטרת על זרועו בעדינות.
״לא מוריאה״ הוא גיחך.
הבטתי בו בשאלה.
״אני לא כתבתי לך מכתבים אף פעם, בכנות…״ הוא הרצין.
תדהמה שררה בתוכי, במשך שש שנים שלמות חייתי באשליה שרובין הוא זה שהיה מאוהב בי עד מעל לראש וכל כך שמחתי כאשר הוא בא לבקש את ידי, חשבתי שמצאתי את אהבת חיי והמכתבים העידו על רגשותיו אבל… המכתבים לא נכתבו על ידו, משמע שהיה אדם נוסף בתמונה… מעריץ סודי אולי?… אוח, זה כלל איננו משנה כרגע, מה שהיה חלף וכעת עתיד חדש ושליו ניצב מולי, עלי להמשיכו מבלי להרהר במאורעות העבר.
״מכתבים או לא, הרגשות שלך ברורים לי אז זה כלל לא משנה לי״ אמרתי בביטול.
״תרצי שאכתוב לך?״ הוא שאל ואני לא ידעתי אם הוא אמיתי בכוונתו.
״עד כמה אתה אוהב אותי?״ שאלתי בחיוך שלא ניתן להסוותו.
״מממ, זה יהיה קל יותר להראות לך…״ הוא אמר חרישית ורכן אל פני.
אפינו התכחכו זה בזה בחיבה ואט אט נטינו זה כלפי זו כמו שני מגנטים אובססיביים מאהבה.
שפתיו של רובין על שלי גרמו לליבי לנטר מידית, חום עלה בגופי וחשתי בו חונק אותי מתחת לבגדי, בטני רחשה פרפרים וורודים ומדגדגים שגרמו לה להתכווץ וידי עלו ללטף את שערו.
התנתקתי ממנו במבוכה, מבטי נכלם.
״תתאפק עוד כמה ימים רובין״ לחשתי לו.
הוא הביט בשפתיי באכזבה ואז הישיר אלי מבט עטוי תאווה, עיניו התכולות נצצו בתשוקה.
בלעתי את רוקי במתח.
״עוד כמה ימים ותהיי שלי״ הוא לחש לאוזני, מסית את שערי אל מאחורי אוזני.
״אני כבר שלך ואתה שלי״ נאנחתי.
״לא במובן הזה״ הוא צחקק.
״מממ…״ הידקתי את שפתי בבושה, סומק התגלה על לחיי.
הוא צחק כשהבחין באדמומיות של פני וליטף אותן.
״אני אוהב את הפנים הסמוקות שלך, איזה תענוג זה יהיה בשבילי לראות אותן כך במשך לילה שלם״ הוא נאנח בהנאה.
התרגלתי להתגרות הצינית המופרזת שלו והשתדלתי לשלוט בפרצי הפעימות של ליבי עם כל מילה שלו שנאמרה בנוגע ללילה הגורלי של חיי, שעליו חלמתי ללא הפסקה, הרהרתי, חששתי והשלמתי בנימה חיובית ונרגשת, כל כולי מוכנה להתמסר לרובין כאישה.
״יהיה לילה אז לא תוכן לראות כלום״ התגריתי בו וחרצתי את לשוני בשובבות.
״עוד נראה״ הוא חייך כממתיק סוד.
הסמקתי שנית.
״אז…״ התרוממתי מברכיו, משתדלת להעביר את הנושא לנושא קליל יותר.
״אז?״ הוא חזר אחרי כתוכי.
״מהן ההפתעות שלי?״ שאלתי בלהט, להבות אש זעירות ניצטו בעיני הסקרניות והנרגשות.
הוא חייך במתיקות.
״עיצמי את עינייך״ הוא הורה לי.
עשיתי כמצוותו ועצמתי את עיני.
חשתי בידו החמימה נוטלת את ידיו ומשחילה על אצבעי מתכת קרירה ועגולה שהתאימה למידותיה של אצבעי בדייקנות.
חיוך בצבץ בקצה שפתיי ופקחתי את עיני באיטיות.
רובין כרע ברך לפני ואצבעותיו נשארו על הטבעות הזהובה שעל אצבעי.
״התינשאי לי?״ שאל על אף שידע את התשובה בליבו, עם אותו חיוך מלא תקוות שהופיע על פניו בפעם הראשונה שביקש את ידי.
הנהנתי במרץ, עיני נוצצות מאושר.
״כן״ אמרתי בהתרגשות.
הוא הגיש לי את הטבעת שלו ונעמד.
נטלתי אותה מידו והשחלתי אותה על אצבעו המחוספסת.
״מתאים בדיוק״ נדהמתי.
״תתפלאי, ביקשתי שיקחו לנו מדידות של היקף האצבע״ הוא צחקק.
״רזיאל בלקמור בהחלט עשה עבודה טובה״ נדהמתי, בוחנת את אצבעותינו השלובות עטויות הטבעות הנוצצות והזהויות עם חריטות האהבה הנצחית.
״איך ידעת שרזיאל בלקמור חישל אותן?״ הוא הרצין, נדהם, מבט חושד התנוסס בעדינות על פניו המודאגות.
״הנחתי שזה מה שהוא עשה, הרי הוא שוליית הצורף לא?, זה הגיוני״ שיקרתי בתמימות.
כלל לא רציתי לעורר מהומה וקנאה ילדותית 
בליבו של רובין הקנאי והרכושני לפני החתונה.
״הגיוני… אני מניח״ הוא שיער במשיכת כתפיים.
״אתם מכירים?״ שאלתי בסקרנות אך בהססנות.
״למדנו יחד, הוא היה החבר הכי טוב שלי בזמנו״ הוא השיב, חצי חיוך רפוי נמתח על שפתיו הוורודות, היבשות.
״מה קרה?״ שאלתי ברכות ובדאגה מהולה סקרנות.
״זה נגמר בסוף, הדרכים שלנו נועדו להתפצל״ הוא השיב, כהרגלו שומר על פרטיותו ועברו ברכושנות, מסרב לשתף אותי בדאגותיו.
״ובכן, שום דבר טוב לא נמשך לנצח״ השבתי כמבינה ומתחשבת.
״אפשר לומר… אבל אנחנו, נזדקן יחד והאהבה שלנו תמות איתנו״ הוא חייך והניח את ידינו השלובות על חזהו החמים.
חשתי בדפיקות ליבו המהירות וצחקקתי.
״אהה!״ נזכרתי.
הוא הביט בי בשאלה.
״אני מקווה שלא שכחת שההורים שלך מתארחים אצלנו היום?״ שאלתי.
״איך יכולתי לשכוח?, הם יבואו בשמונה״ אמר.
״מעולה, היום נכין את הדגים שתביאו״ חייכתי והבטן שלי קרקרה בשמחה בתגובה.
״יבורכו ידייך אשתי לעתיד, כל מאכל שלך הוא מעדן בכבוד עצמו, אני בטוח שההורים שלי יתמוגגו מאושר״ הוא גיחך.
הסמקתי במבוכה והצטרפתי לצחוקו.
״קדימה רובין, אתה צריך לחזור הביתה להתקלח ולי יש עוד עבודה קטנה לפני שאני ניגשת לבישולים ומתארגנת…״ האצתי בו, מושכת בידו אל עבר הדלת.
״אבל אני כבר בבית…״ הוא צחקק.
״גם אני לא רוצה לעזוב רובין״ הזדהיתי עם רגשותיו.
רובין נאנח כמבין.
הוא לפט בידי ומשך אותי אחריו אל מחוץ לבית.
המתנתי שינעל אותו והבטתי אל הנוף הנשקף ממנו.
בכביש המהיר חלפה מכונית ספורט צהובה וכמעט זהובה שהבריקה היוקרתיות באור השמש.
היא חלפה במהירות ונעלמה משדה הראייה שלי עוד לפני שהבחנתי בכך.
לפתע זרועות נכרחו סביב רגלי וגבי וניתקו אותי מהקרקע.
פלטתי צעקה מופתעת.
רובין ערסל אותי בזרועותיו בחיוך זחוח וגברי.
״תוריד אותי, שנינו ניפול!״ גערתי בו אך בחיוך מוחמא.
״עוד כמה ימים, בלילה שלאחר החתונה שלנו, אני אשא אותך כך בזרועותי אל הבית שלך… אל חדר השינה שלנו…-״ הוא פתח.
״רובין אתה מביך אותי…״ מלמלתי בביישנות וסורית לזרועותיו בקלילות, מאיצה בו לשחרר את אחיזתו.
״אל תהיי מובכת, לא במחיצתי… אני מצטער אבל אני באמת אוהב את הסומק הזה שלך״ הוא צחקק ברכות והניח את גופי ביציבות חזרה על הקרקע.
צחקתי על מנת להפיג את תחושת האי נוחות הפתאומית ששררה בליבי.
״שנחזור?״ שאלתי.
״אם אנחנו חייבים…״ הוא נאנח ושילב את ידו בידי.
טיילנו בחזרה במעלה ההר, חולפים דרך שכונות הבתים עד אשר הגענו למחלבה הקטנה שצמודה לביתי.
״אני אעזוב אותך כאן״ ניתקתי את אחיזתי בידו ואילצתי אותו לעשות כמותי.
הוא נאנח.
״זה נדמה לך פתאום כמו הרבה זמן עד שנתראה שוב?״ שאל, חוקר אם הוא היחיד שחש כך.
הנהנתי בהסכמה והשפלתי את ראשי באכזבה.
״אל תדאגי, אני אשחרר אותך לעבודתך, נתראה בשמונה, עוד מעט יהיו לי חיים שלמים לבלות במחיצתך אז אני אהיה מאופק יותר, אני מבטיח״ הוא אמר בחיוך ידידותי וליטף את פני בעדינות, כאילו היו עדינים ושבריריים כמים.
״נתראה בשמונה״ הסכמתי ופניתי לעזוב.
״אני אוהב אותך!, אל תשכחי את זה לעולם״ הוא קרא לעברי תוך שהוא צועד אחורנית.
סרקתי את הסביבה במבוכה, מפגני אהבה אסורים בחברה שלנו.
״ששש״ לחשתי לו בחיוך ממתיק סוד.
הוא צחקק, על פניו נסוך חיוך מלא אשמה שמסרב לקבל אותה.
״גם אני אותך, אל תשכח״.