"תנשמי אליס."
"תנשמי אליס." אני פותחת את פי לרווחה, שום דבר לא יוצא ממנו. גופי ריק. אני ריקה. הלב שלי התנתק מזמן מגופי ומשאיר חור שחור מדמם לעד. "אליס." קול מוכר שוב נשמע בחדר. קיר שחור ניצב מול עיניי, ואני כטיפשה מכה את ראשי בו כול דקה ודקה. כול שנייה ושנייה.
אני גוססת. הכאב, הוא עשוי ממני ואני ממנו. "אליס, בבקשה תנשמי," קולו רועד. אני נופלת. נופלת חזק אל החשיכה. דמיוני כעושה לי דווקא ונוטש אותי כמו כול חבריי. וזה בסדר. בטני כואבת וגופי זע תנועות לא רצוניות להוציא את זה ממני. זה ממשיך, גודל ומפלח את גופי. זה גודל. אני מפסיקה לנשום, הריאות שלי מתמצקות למשמשים ורודים. אני יכולה להרגיש את כלי הדם שלי מתנפחים. אני יכולה להרגיש את הבשר שפורץ את צלעותיי ומרסק אותן. הוא נדחס, גופי רועד. קור כלבים נושב אל החלון לעברי. ראשי כואב, שום משכך כאבים לא יעזור לי. אני קמה, רגלי קורסות תחתי ואני נופלת שום. "אליס?" הוא לא מבין כלום. הוא יושב על הכורסא המטומטמת שלו וצופה, כאילו זו תכנית ריאליטי אכזרית. ידו מושטת לכיווני. מבטו מרחם. חלחלה צורבת בתוככי.
צרחה. ידיי קפואות. אני לא יכולה לזוז, אך אני זזה בכול זאת. ציפורניי השבורות שורטות את רצפת העץ, שמתיימרת להיות חמה. הכול שחור שוב. באותה שנייה אני קמה על רגליי וממשיכה לעמוד, מבטי נישא אל עבר החלון הסגור. עלים ירוקים עפים ברוח. "את בסדר אליס?"
"אני גוססת דוקטור. כמו בכול שאר הפעמים הקודמות." אני אומרת בקלילות ואז אני מסתובבת, ומדלגת משם. כאילו אני בסדר. כאילו תמיד הייתה בסדר. כאילו אני לא מתה וגוססת באיטיות.
כשאני מגיעה הביתה וסוגרת את עיניי, גן עדן שחור נפרש לפניי.
תגובות (9)
כמו שכתבתי בפייסבוק, זה מקסים, התיאורים מדהימים אך היו לך כמה שגיאות בין כל ו-כול וכו'. הכתיבה מדהימה, והרעיון מגניב. אף על פי שזה מזכיר מעט את אליס מדנס ריטורנס -קצת-
רק דבר אחד אינו הבנתי, מדוע הדוקטור לא עזר לה?
הוא כאילו פסיכולוג… ולפי מה שהבנתי הם סתם שמוקים מתנשאים.
זה ממש לא נכון… אבל איך שבא לך. זה הסיפור שלך (:
שימי לב, הגבתי לך, בפייס'.
אני אוהבת את התיאורים שלך, הם פשוט מדהימים!
הו זאת את!
תודה רבה לך^^
ממש יפה! אומנם פסיכולוגים הם ממש לא מתנשאים ומעצבנים (או לפחות רובם לא כאלה) אבל חוץ מזה הסיפור מעניין והתיאורים מפורטים ומוצלחים. ממש אהבתי :)
ממש יפה!! (:
תודה לכן :)
בהחלט יש לך כישרון.