שיכורים אומרים רק אמת…. (חלק ב')

"אני בבית…." מלמלתי. "אז למה לא אמרת?" הוא צרח, אני אוהבת אותו…אבל באיזו זכות הוא צועק עלי ככה. "דאגתי לך…" הוא אמר אחר שהטיח בי כמה קללות עסיסיות וכואבות.
הוא משקר…..הוא משקר…אל תאמיני לו!…
המוח שלי אומר, להגיד שאני לא אוהבת אותו? – זה יהיה שקר
אבל עד כמה אפשר לשחק ברגשות של בן אדם?! בסופו של דבר הוא ייגלה ואז..ואז יישבר לו הלב.
שוב.
"א..אני…י צריכ-כה להיכ..כנס להתק…קלח…לילה…לילה טוב…" גמגמתי, "וי, את בוכה?" הוא שאל, "לא.." לחשתי, בולעת התייפחות מרה. "את בוכה." הוא קבע, "וי, אני בא אליך…" הוא אמר, "לא…" אמרתי בשקט, "ההורים שלי ייתפסו אותך, הם ערים!" אמרתי, "לא נורא, שייתפסו, אני בדרך אליך." הוא אמר, "אנחנו ניפגש מחר…אני רוצה ללכת לישון…" אמרתי בברור. הוא נאנח, "בסד יפה שלי, אני אדבר איתך מחר, אני אחכה לך ליד השער." הוא אמר. "לילה טוב מלאך שלי." הוא אמר וניתקתי.
מתייפחת בשקט, זרקתי את הטלפון על המיטה, נועלת את הדלת וגוררת את רגלי לעבר חדר המקלחת הפרטי שבחדרי. סגרתי את הדלת הלבנה, פושטת את בגדי ונותנת לקור המקפיא עצמות לחשמל את גופי, משכי בחוט השחור, התנור של המקלחת נדלק.
נאנחתי, פותחת את זרם המים שהיו קפואים כקרח ששהה במקפיא חודשיים רבים.
לאט לאט המים התחממו, כיוונתי אותם ונתתי לדמעות לרדת, ולמים החמים שהעלו אדים רבים לשטוף מעלי את היום הארור הזה!
היום שכל כך רציתי שרק ייגמר…סיבנתי את גפי וחפפתי את שערותיי, מתמסרת למגע המים החמים והנעימים, המגע שלא רוצים לצאת ממנו לעולם.
יצאתי מהמקלחת, מנגבת במגבת האדומה והגדולה את גופי הרטוב, לקחתי גומיה ואספתי את שיערי לפקעת מבולגנת, מרחתי על עצמי קרם גוף בריח וניל והתלבשתי, מנגבת את שיערי מסרקת אותו, קולעת אותו לצמה מפוזרת, כזאת שיכולה להתפרק בכל רגע.
יצאתי מהמקלחת, תולה את המגבת על המתלה שבדלת האמבטיה ויוצאת החוצה, לוקחת גרביים וגורבת אותם על רגלי.
נאנחתי, מסדרת טיפה את המיטה שהייתה מעט מבולגנת.
ווידאתי שהשעון המעורר שלי פועל, שגמרתי להכין שיעורים ושהמערכת למחר מוכנה.
לקחתי את הספר שלי, קוראת כמה עמודים ומחזירה את הסימנייה לספר, שמה אותו על השידה הקטנה לידי, כיביתי את האור ונכנסתי מתחת לשמיכה.
עוצמת את עיניי, מספר דמעות ברחו מעיניי.
סוף סוף היום הזה נגמר! נרדמתי.

התעוררתי לקול המחרפן של השעון המעורר שלי, כיבתי אותו ופיהקתי פיהוק גדול, יוצאת ללא רצון מהמטה ונופלת עליה שוב בישיבה, משפשפת את עיניי עם ידיי וממצמצת כמה פעמיים, מקווה שהיום הזה יהיה טיפה יותר קל ונעים.
התרוממתי, ניגשת לארון ומוציאה לי משם טייץ ארוך בצבע שחור וחולצת בית ספר בצבע טורקיז עם סמל, צעיף שחור וסווטצ'ר לבן.
שמתי הבגדים על המיטה והורדתי את הפיג'מה, זורקת אותה על המיטה הקור שוב מכה את גופי חוזקה, גורם לשערותיי לסמור ועורי להפוך לעור ברווז.
התלבשתי במהירות, ניגשת למקלחת, מסתרקת ומצחצחת את שיניי בקפידה, שמתי טיפה מייקאפ ומסקרה, שמתי עגילי חישוק ויצאתי, סוגרת את התיק שלי ושמה נעליים גבוהות בצבע לבן.
מתחתי את הקוקו הגבוהה שעשיתי וירדתי למטה, נזכרת באייפון ועולה במהירות למעלה, לוקחת אותו ואת האוזניות, ירדתי למטה בריצה קלה, מכינה לי שוקו ומכניסה את הסנדוויצ'ים שאמא הכינה לי לתיק, לקחתי בקבוק מיליתי אותו, לייר ביטחון מילתי עוד אחד, נזכרת באימון היפ הופ שיש לי אחרי בית ספר.
הכנסתי את שתי הבקבוקים לתיק, לוקחת לי פרוסה מעוגת התפוחים שאמא שלי הכנה שלשום והתיישבתי לשלוחן, שותה בשקיקיה את השוקו ואוכלת את העוגה.
שתיתי כוס מים ויצאתי החוצה כשהתיק על גבי, נעלתי את הדלת, לא בטוחה אם ישנו מישהו בבית.

הגעתי לשער בית הספר, כמובן שבדיוק כמו שאמר אמש – דיויד נשען על השער, מחפש אותי במבטו. השפלתי את ראשי, מתעסקת באייפון שלי, המוזיקה צורחת באוזניי, נכנסתי דרך השער, הרתי את מבטי, לא מופתעת לראות את דיויד מדבר לי, עד שהוא מבין שאיני שומעת אפילו מילה אחת ממה שאמר.
הוצאתי את האוזניות מאוזניי, מרימה גבה, "בוקר טוב…" מלמלתי, הוא חייך אלי, מתקרב אלי ונושק לשפתיי בשובבות, הטעם של האלכוהול מאתמול עדיין נשאר מעט בפיו, אך לא משנה עד כמה רציתי לברוח לכיתה, לזרוק את התיק ולרוץ לשרותים, לא יכולתי.
"בוקר מעולה יפיפיה…" הוא אמר לי, מחייך, ואני רק תהיתי אם החיוך הזה הוא לא שקר אחד גדול.
'חשבתי שאת רוצה להתרחק מהבן אדם הזה…' קיבלתי הודעה, מה"מושלם!" הרמתי גבה,מחפשת אותו במבטי, הוא עשה לי שלום עם היד, הוא הלך מאחורי דיויד והסב את מבטו ממני.
עשיתי לו שלום בחזרה, מודעת לכך שלא בטוח שראה זאת.
"אני צריכה ללכת לכיתה, להגיש את העבודה בבאילוגיה…" מלמלתי והתחמקתי מידיו של דיויד אשר חיפשו מגע איתי.
רצתי לעבר הכיתה ריצה קלה, מסתכלת מדי פעם אחורה, בודקת שדיויד לא בא בעקבותיי.
"עכשיו בא לך להסביר לי איך הנשיקה הזאת וכל מה שאמרת לי אתמול מתחברים?" קול שאל מאחורי.
"איך קוראים לך בכלל?" שאלתי לפני שחשבתי בכלל, "קוראים לי פרנק." הוא אמר וחייך אלי חיוך עקום שהיפנט אותי.
"אה כן, ואת הנשיקה ל אתמול, גם עליה אני צריך אתמול." הוא אמר…אוף במה הסתבכתי?!