טיק טק

ארז הביט בשעונו בעצבנות. השעה היתה כבר ארבע דקות אחרי חמש, הוא הביט שוב בלוח הזמנים בתחנה, האוטובוס שלו היה צריך להגיע כבר לפני שש דקות.

כל השבוע ענבל משגעת אותו על הארוחה הזאת "אצלנו במשפחה מתחילים לאכול בול בשמונה, אם תבוא שוב בתשע דקות ל- אל תתפלא שכולנו מתיישבים לפני שסיימת ת'סיגריה שלך."
"ענבל באמת… באתי בעשרה ל- וזה שאבא שלך לא מבין שאני לא חייל שלו מהאצ"ל זו ממש לא בעיה שלי!"
"בסדר." היא ירתה
"ולמה תמיד אנחנו חייבים לנסוע אליהם כל פעם?" ארז עבר מהגנה להתקפה, "יש להם איזה פחד לא מוסבר מתל אביב?"
"נו ארז! אמרתי לך כבר! השבוע עופר והחברה שלו באים מפריז"
ארז תפס בידו את המצח "לא נכון…" הוא נאנח "נו ענבל אין לי כח לאח שלך ולצרפתייה התורנית שלו, כל הזמן צריך לדבר לידה באנגלית כדי שגם תהיה בשיחה ואבא שלך תמיד מספר את אותה הבדיחה עם הצרפתי רוסי וישראלי…"
"תשמע ארז, אם אתה כל כך סובל, אתה יכול באמת לא לבוא." אמרה ענבל ונתנה לו את המבט של 'אבל אוי אתה תסבול אם באמת תחליט לא לבוא'
"לא איזה, מה פתאום ענבל.." אמר בשקט "אולי הפעם יביא איזו כוסית כמו בריג'יט ברדו" וזרק קריצה מפייסת.
"אידיוט…" שחררה ענבל חיוך קטן.

ארז הדליק סיגריה, 'אין כמו סיגריה להעביר את הזמן', חשב, 'הרבה יותר יעילה מהסיגריה שאתה מעשן כדי להוריד את הפאניקה או בסיגריה שאתה חולק עם מישהו שאין לך איתו שום דבר במשותף.
כמו קסם הופיע האוטובוס בפינת הרחוב, ארז הקצה לעצמו שלוש שאכטות לפחות לפני שהוא עולה עליו.
הדלתות נפתחו באמצע השאכטה השנייה. ארז הביט בנהג במבט מתוסכל וכיבה את הסיגריה על הגלגל הקדמי.

האוטובוס היה מלא בעיקר בחיילים עייפים ואוהדי כדורגל קולניים. הוא בחר שני מושבים ריקים במרכז האוטובוס, התיישב ליד החלון והביט החוצה, מתעלם משירי האוהדים וומריח המדים והקיטבגים.
"איך אני שונא נסיעות…" מלמל לעצמו.
"- כן אה? ספר לי על זה…" שמע מהכיסא הסמוך
הוא הסתובב בהפתעה כדי לראות שאת המקום ממלא בחור, שיער שחור פרוע בולע משקפי שמש כהות, ג'ינס נגרים משופשף וטי שירט שחורה שארז שם לב לקצוות של קעקוע מטפסים במעלה הצוואר מתוכה.
"רוצה?" אמר ושלף קופסת סוכריות טיק טק ירוקות מכיס הג'ינס שלו.
"אה מה?"
"רוצה סוכריה? אה? או שגם לך אמא אמרה לא לקחת סוכריות מזרים?"
"אה, לא תודה. אני לא סובל מנטה."
"זה לא מנטה, זה אבוקדו! ואני לא לוקח את זה בגלל הטעם. סוכריות אבוקדו מטיסות לי נסיעות בטיל" אמר ותחב אחת מתחת ללשון.
"אההה.." ארז המהמם.
הפוגה מתוזמנת היטב בין זמרת האוהדים ונחירות החיילים הדגישה קטע משטף קריין הרדיו.
"……….- מדווח על עומסי תנועה קשים ממחלף הסירה עד מחלף…."
ארז תהה למה בדיוק מתכוון הבחור כשהוא אומר 'מטיסות לך נסיעות בטיל'
"תגיד, למה אתה מתכוון כשאתה אומר מטיסות לך נסיעות בטיל?" שאל.
"לא רוצה לנסות אחת? מה יש לך בעיה עם אבוקדו?" והושיט לו את הקופסא.
"האמת, שום בעיה.." מנער סוכריה בודדת לכף ידו. "אבוקדו זה דווקא על הכיפאק" אמר והשליך את הסוכריה לפה.

*************************************************************************************
"כן גם לך! תודה רבה היה תענוג." מצא את עצמו צועק ביציאה מהתחנה המרכזית. אייץ' נופף לשלום ונכנס למונית שחיכתה לו בחוץ.
תחושת הניתוק הרגעי מהמציאות התחילה להתפוגג כששחזר בראשו את השעתיים האחרונות, אייץ' באמת אמר שהפעם הראשונה היא כמו להתעורר לתוך חלום..

**************************************************************************************

"שמע אני לא מרגיש כלום" מצץ את הסוכריה, "רק טעם של אבוקדו בפה"
"תאמין לי, זה עובד.הזמן עכשיו טס לך בטיל. מה חשבת? שזו סוכריה שלוקחת אותך אל העתיד? לא לא חביבי, הכל ממשיך לקרות אבל אתה פשוט לא מרגיש את זה, זה יישאר לך בסוף רק בזכרון שלך.
"וואוו פשוט לא יאומן…" מלמל ארז ובלב הוסיף 'לא יאומן איך דווקא לידי התיישב פסיכופט כזה עם סוכריות אבוקדו…'
"אהבת? אני במקרה מתארגן עליהן פה בתחנה המרכזית של תל אביב אצל הבחור עם החנות ממתקים בקומה שתיים וחצי."
"קומה שתיים וחצי?"
"בטח נו מה אתה לא מכיר את התחנה המרכזית? אתה נכנס משער לווינסקי, עובר בין החנויות של הקרוקס והמשקפי שמש, עולה במעלית לקומה שלישית, ימינה לשווארמה שליד הבנק ואז במדרגות לקומה שנייה שם אתה עובר ליד הקיוסק עם ה'מלבי קר מלבי קר!' ועולה במדרגות היורדות שממולן, שם תראה את החנות ממתקים, 'ממתקי פליקס' קוראים לה."
"וככה אתה מגיע לחנות כל פעם!?"
"וואלק כן… חמור מי שתכנן את התחנה המרכזית הזאת. אבל אתה יודע איך זה עם כלב זקן ותרגילים חדשים…"
"איך זה?"
"אי אפשר ללמד אותו אותם. נו באמת בנאדם אתה לא מכיר פתגמים?"
ארז המהם ונענע בראשו.
"נו טוב. בכל מקרה נעים להכיר, אני אייץ'."
"ארז" פלט ולחץ את ידו המושטת.

****************************************************************************************
הוא נזכר גם בהמשך הנסיעה, בשיחה עם אייץ' את ריב האוהדים שהיה ליד חדרה, את פקק התנועה שהשתחרר די במהירות ואת משט המפרשיות הצבעוניות שיצא מעתלית לחיפה.
'בסוף המשוגע הזה אמר את האמת מה?' הרהר ונזרק חזרה למציאות, ממהר במעלה הרחוב לבית הוריה של ענבל.

****************************************************************************************

היה בוקר קריר ומצויין של אוקטובר וארז שרך את נעלי הברוקס שלו לפני שיצא לריצה. הוא קנה אותם בשבוע שעבר לאחר שהסתכל במראה בזמן שהתגלח והחליט שהגיע הזמן להתחיל להכנס לכושר, במיוחד בתקופה הזו של החגים.
זו הייתה בנוסף סיבה מצויינת להסתלק מהבית מאחר וענבל ישבה לאכול ארוחת בוקר עם חברה מעצבנת מהלימודים לפני שתסע לעזור לאמא בהכנות.
הרחובות היו ריקים ושקטים ואחרי כמה מתיחות זריזות שם פעמיו לכיוון הפארק. ארז מעולם לא היה מה שנקרא מכור לריצה או בכלל לספורט, מידי פעם שיחק כדורגל עם החברים אבל מאז התיכון, נפגשו לשחק פחות או יותר באותה תדירות שהיו נפגשים בטקסים של יום הזכרון. ולכן בזמן האחרון היה מקפיד לבקר בפארק מידי פעם.
'טוב, היום אני מקיף את הפארק לפחות שלוש פעמים' אמר לעצמו, תמיד אהב לחייב את עצמו מראש במרחק שיעשה כי כבר בסוף הסיבוב הראשון היה מתחיל להשתעמם. עוד צעד ווד צעד ו- בואנה! הסיבוב הזה לא נגמר! איך אנשים לא משתגעים מכזה ספורט מונוטוני??
קצת אחרי שהתחיל את הסיבוב השלישי הסתובב וחזר הביתה בהבטחה שעד סוף היום לא ידליק עוד סיגריה אחת.
הוא הגיע הביתה מתנשפף ומזיע.

בחר לעצמו את העגבנייה הכי יפה שהייתה במקר, את המלפפון הכי ירוק והכין לעצמו סלט קצוץ דק לצד הטוסט גבינה, ככה הוא הכי אהב לפתוח יום של חופש, עוד מעט ישב עם העיתון שלו וינוח בשקט עד שיצטרך לתפוס את האוטובוס שלו לצפון.
אחרי כוס קפה וסיגריה, סיגריה שבאה כעסקת חבילה עם הקפה, הוסיף את הכלים שלו לשתי צלחות, קערת טחינה ושני ספלים ריקים של נס שישבו בכיור.
הכיור הביט בו במבט מעצבן של "אני מבחינתי מחכה פה עד שתחזור מהארוחת ערב, עשה מה שאתה רוצה."
ארז פלט אנחה ופתח את ברז המים החמים, יודע שכיור מלא זה הדבר האחרון שהוא צריך כשיחזרו מארוחת שישי אצל משפחת גולני.
ארז שרק לעצמו כדי לעשות את המלאכה יותר נסבלת, כתמים של טחינה הם דבר מרגיז ביותר, למרות שאי אפשר לטעון שסבל באמת, פשוט העיתון עשה לו פרצופים מהספה בסלון, צריך קודם לתת להם קצת מים חמישים שיתרככו ואז להכינס בהם בכל הכח.
כן היום הוא קם בלי יותר מידי סבלנות. הוא יהיה חייב להצטייד בכמה סוכריות אבוקדו לפני הנסיעה הוא היה נוסע עם ענבל אבל אז הוא היה מגיע גם יותר מוקדם ואין לו סבלנות לשבת שנייה מיותרת בסלון עם מאטילד' ועופר הדביקים האלה.
הטחינה הכניעה אותו, הוא עבר לספה וקרס על העיתון.

********************************************************************************************************************************************************

"סליחה? איפה פה זה 'ממתקי פליקס'?"
"ממתקי פליקס?! אה אין כזה, מה אתה צריך אח'שלי יש לי פה הכל, במבה, קינדר, דוריטס ירוק, טעמי, טורטית, מה ש'תה רוצה…"
"לא נו.. 'ממתקי פליקס',קומה שתיים וחצי?"
"איזו קומה?! חביבי אל תבזבז לי ת'זמן יום שישי היום תעשה לי טובה! במבבה! ביסלי! כיף כף!…"
שתי רקיעות של חוסר סבלנות ברצפה, הוא היה מדליק עכשיו סיגריה של עצבים אם לא היה בטח מגיע פקח ורק מחמיר את המחלה שהסיגריה באה לרפא, העיף מבט חטוף מסביב בזמן שהמוכר המשיך לשגר "קוקוס וורוד! דוריטוס ירוק! מלבי קר! מלבי קר!"
מלבי קר! חשב וטיפס במעלה המדרגות היורדות מימן לקיוסק, לנגד יניו המשתעות של המוכר.

שלט נאוון סדוק העיד שהגיע למקום הנכון. ממתקי פליקס הייתה החנות היחידה בקומה, משני צידיה היו מה שנראו כמו חנות נעליים סגורה וחנות מכשירי חשמל ישנים מהתקופה שעוד לא היה חשמל – גם כן סגורה.
לבד מהמילה "ממתקים" שזהרה באור וורדרד, חא היה שום רמז לכך שבחנות הנ"ל נמכרים ממתקים. חלון הראווה היה מכוסה בעיתונים ישנים מודבקים בצפיפות זה לזה, מאפשרים רק לחריץ אור צר ובודד להימלט החוצה.
ארז לקח נשימה עמוקה וניכנס לחנות.
פעמון צלצל בהיפתח הדלת ומייד נשטפו עייניו בכל טוב החנות; גלילי זכוכית גדולים ושקופים תלויים היו לאורך הקירות כל אחד מלא בסוכריות, זה בכחולות עגולות ועטופות בנייר שקוף, זה באדומות מפוספסות ומבריקות, ובעצם כל צורה, דוגמא וצבע היו שם. באקווריום בצד החנות הזדחלו נחשי גומי וממולו בצד השני שכשכו דגיגים, דובונים וביצי עין באקווריום משלהם.
מאחורי דלפק עץ מוארך בקצה החנות התרומם מוכר זקן עם זקן תיש ותספורת בן גוריון קיצונית ואפורה, לעיניו משקפי חרמש קטנטנות, מונחות בקצה חוטם רזה ומאורך.
"איך אני יכול לעזור לאדוני?" שאל ותחב לפה סוכריה כתומה.
"אה.. אני אה.."
"ממתקים אה?" קרץ המוכר
"איך ידעת?" חייך ארז "האמת באתי לפה בשביל סוכריה בטעם אבוקדו-"
"-שמעבירה בצ'יק נסיעות באגד? כן כן.. זאת פופולרית במיחד בזמן האחרון. בכלל טובה להמון סוגי נסיעות.."
הוא שלף מתחת לדלפק ארגז קטן מעץ ובו היו מסודרות כמו חיילים, קופסאות של טיק טק בכל צבע אפשרי.
"אז מה אמרנו אבוקדו-אגד?" הוציא מהאמצע קופסא ירוקה.
"וואוו חכה רגע מה זה כל אלה??"
"אה, מה? האחרים? הסגול פה זה קובה סלק של סבתא, מצויין להעביר ארוחות משפחתיות, זה פה זה קפה שחור – מעביר לך סיגריות-"
"-למה שמישהו ירצה להעביר סיגריות?"
"-אני יודע? אם הוא משתעמם או משו..- האדומה פה זה בטעם שקשוקה של רס"ר מטבח, תיקח אחת כזאת ולא תשים לב שכבר שטפת כלים, וואלק הכחולות אני לא סוגר כל כך מה הטעם שלהם אולי ענבים אבל הן המעבירות מהר מאד את ימי שני-"
"מה הסוכריה הזאת שעכשיו לקחת?"
אה זאת מעבירה לי לקוחות. אל תיקח אישית." אמר וקרץ, "היא בטעם גפילטע פיש ואני פשוט חולה על גפילטע פיש. זה הצהוב זה לספורט, זה פה לטפסים של ביטוח לאומי, זה לתורים בבנק, זה-"
"תגיד," קטע אותו ארז, "אין לך איזה משהו בטעם נורמלי?"
"מה נורמלי? כמו מנטה?? בחור צעיר תשמע זה לא עובד ככה, למנטה פשוט אין השפעה על תחושת הזמן, חוץ מזה, מה הכיף במנטה?! אני לא מבין אתכם למה כולכם מבקשים מנטה!? מנטה!?"
"מי אמר מנטה?? אני לא סובל בכלל את הטעם הזה!!" ארז מצא את עצמו מתפרץ
"בסדר בסדר… למה אתה מתרגז?" רטן המוכר, "אז אתה רוצה איזה משו מהסוכריותמעבירות'זמן?"
"כן יודע מה, תביא לי מהשטיפת כלים האלה, מהארוחות משפחתיות, מהספורט מונוטוני ומהאוטובוסים של אגד."
"שקשוקה, קובה, מרק עוף ואבוקדו. סגור. עוד משהו?"
"לא זה הכל. תודה."
"תהנה מהן! 'סוכריות שמעבירות לך את הזמן בטיק-טק" ונקש באצבעותיו, צוחק, "קולט?? תאמין לי הייתי צריך להיות פרסומאי שלהם…" מלמל, "יום טוב שיהיה."
ארז יצא מהחנות לכיוון הרציף, איך שראה שהאוטובוס שלו מגיע תחב סוכריה ירוקה לפה, יצא מהאטובוס והתחיל לעלות במעלה הרחוב לכיוון בית הוריה של ענבל.

***********************************************************************************************

"שבת שלום!"
"שבת שלום!"
ש-בת ש-לום!"
נשיקות, חיבוקים, לחיצות ידיים.
"איך היתה הדרך?"
"את מאטילד' כבר פגשת?"
"שבת שלון"
"תגיד ארז, סיפרתי לך את הבדיחה על היהודי, הנוצרי וה…-"

טעם של סלק בפה.

***********************************************************************************************

"היה ממש נחמד היום לא מאמי?"
"אה כן בטח.." המהם תוך שהוא משתלב בנתיב המהיר בדרך לתל אביב, "כל רגע עם המשפחה שלך הוא פשוט רגע של אושר צרוף.." אמר והחליק סוכריה ירוקה לתוך הפה.

*************************************************************************************************
הוא טרק את דלת המכונית ושניהם עלו הביתה בדממה. בערך באזור עתלית נכנס הריב לשלב המלחמה הקרה. סוג של הסכמה של "לא נריב על הנושא הזה יותר" למרות שלשני הצדדים ברור שאף אחד מהם עוד לא אמר את המילה האחרונה. לכן תחושת הנוחות והפתיחות שיש בדרך כלל ביחסים מוחלפת בחומות קרירות של הססנות וזהירות. כל אחד התחפר בצידו שלו של המיטה.

ארז קם יחד עם השמש כדי לצאת לריצה שלו, נעל את נעלי הספורט, נתן מבט חטוף בבליטה בשמיכה שהייתה ענבל, יצא בריצה מהבית לכיוון הפארק והחליק סוכריה צהבהבה לתוך הפה.

************************************************************************************************************

הוא הגיע הביתה מתנשף ומזיע.
שוב אחרי שני סיבובים והבטחה.
עדין היה לו ריב מאתמול לסיים. הוא ידע שכשתקום תהיינה להן כמה שעות של קרירות שתיגמרנה בהתלקחות בלתי נמנעת, שחרורן המבורך של אגרסיות עצורות ויסתיים במין פיוס שכזה שייסכם את כל הריב המטופש הזה.
איזו עז. כמה נחמד היה אתמול להעביר את תחילת הוויכוח עם סוכריית אבוקדו.
שבת או לא שבת, שווה לקפוץ לתחנה המרכזית, לראות אם יש לזקן ההוא משו כדי להקפיץ קדימה את כל הבלגן הזה.
טעם לוואי של אבוקדו ליווה אותו בעוד הוא יורד מהטרמפ שתפס לשער לווינסקי. השער היה פתוח כדי חרך, המסדרון השוקק ביום יום בקרוקס ושרשראות פלסטיק היה שומם ואפור, השווארמה ליד הבנק הייתה סגורה בתריס ונראתה כמו גאראז' והקיוסק נדם מצעקות 'מלבי קר', אולם שלט הניאון החיוור של 'ממתקי פליקס' עדיין האיר את הקומה שתיים וחצי באותו אור וורדרד סדוק כמו בימים כשגרתם בתחנה המרכזית.
המוכר הזקן עמד מאחורי הדלפק, "אווו שלום שלום! מה שלומך? איך היו הסוכריות של אתמול? יצאת מבסוט?"
"כן הן היו על הכיפאק. עבר לי היום בצ'יק."
"יפה מאד! מה אמרתי לך?" חייך חיוך רחב חושף שיניים עקומות, "ומה אני יכול לעשות בשבילך היום?"
"חשבתי שאולי יש לך משהו שיעזור לי, יש לי איזה ריב שבא לי להעביר…"
"אה בטח! יש לי פה הכל אמרתי לך! חכה שנייה אחת-" ומתחת לדלפק שלף את אותו ארגז עץ קטן, "אם רק היית מחכה שנייה אחת אתמול הייתי מסיים לספר לך." הוא הרים חוצץ מתוך הארגז, קומה שנייה של סוכריות נגלתה. "אז מה אמרנו? ריבים? פה זה בטעם מלפפון חמוץ, בחומץ! יש לך פה לשתיקות מביכות, זה בחצילים בטחינה, הנה זאת פה למשל מעבירה לך ימי שני מעפנים וזאת מעבירה תקופה מבחנים וזאת…-"
"-נראה לי שהפעם אני אסתפק בנגד ריבים ושתיקות מביכות, זה תופס גם לשתיקות רועמות?"
"חביבי זה תופס בעקרון לכל סוגי השתיקות. לארוז לך את אלה וזהו? או שאולי, אם אני קולט אותך נכון, אני כבר יכול להציע לך גם את זאת- למערכות יחסים בינוניות ופשורות,"
עיניו של ארז התרחבו,
"זה בטעם גרנולה עם יוגורט! מאד מומלץ-"
"תגיד לי אתה לא שומע טוב?? תעשה לי בבקשה רק את השתיים האלה לדרך וזהו!"
"כמובן אדוני, בסדר גמור, בלי עצבים.." אמר והגיש לו את החפיסות.
ארז ירה "תודה רבה" חותך ונוקב, שילם ויצא מהחנות במהירות-
"וואוו שים לב גבר!"
"סליחה מצטער, מיהרתי…" ארז אסף את החפיסות שנפלו, "לא שמתי לב שמישהו מאחורי הדלת-"
"בואנה אני מכיר אותך ! ארז נכון? מה קורה תגיד?"
מאחורי עדשות משקפי הרייבאן הביטו עיניו של אייץ' בסוכריות שבידו, "מה, מלפפון-חמוץ-ריבים? צרות עם האישה? וזאת פה נגד שתיקות מעיקות? אה זה גם משו לא רע בכלל. תצ'מע אני ממליץ לך לנסות טעם בייגלה שומשום לשיחות בטלות, אם אין לך סבלנות לקשקש זה בא ממש בטוב!
אה אני? באתי רק לחדש מלאי.. נגמרו לי 'דייטיםראשונים', 'משחקמקדים' ו'מיןסביר' למרות שאני שוקל כבר לעבור ל'מיןסבבהוהכל' כי וואלק תכלס, אם זה לא מטורף אז לא כל כך שווה להיות שם , לא?"
"אממ בטח," ארז פתח את דלת החנות,"אכפת לך שאני אהיה לפניך? שכחתי איזה משהו קטן."
"בכיף אחי, שום בעיה," אמר וכבר תחב את ידו להוציא משהו מהכיס.
ארז נכנס ופנה למוכר הזקן, "שמע התחרטתי, אני מעוניין להחזיר את אלה בבקשה."
המוכר הביט בו בפליאה, "סליחה? אני לא מבין, יש איזושהי בעיה איתן? הן לא פעלו?"
"לא לא, אני פשוט התחרטתי, אני לא מעוניין בהן יותר – אם אפשר לקבל את הכסף שלי בחזרה."
"אני מאד מצטער אדוני, זה לא עובד ככה. אין אצלנו החזרים, פה זה נגעת – נסעת!"
"מזתומרת? לפני שנייה קניתי אותן, אפילו לא פתחתי את הקופסא! אני רוצה את המנהל שלך!"
"סליחה?"
"אני רוצה לדבר עם פליקס!"
"פליקס לא יעזור לך!"
"למה?"
"אני פליקס! הו הו הו!" המוכר צחק צחוק חורק וקולני.
לארז כבר נמאס מהבדיחות של הזקן, "טוב תודה רבה באמת, שמור אותן אתה, שתהיינה לך לתרופות." אמר ופנה ללכת.
"אדוני אני מתנצל," פייס המוכר "ככה זה עובד אצלנו, אין החזרים. אני מקסימום יכול לתת לך זיכוי."
"לא מעוניין, תודה רבה. לא רוצה להעביר כלום."
"אה נו בסדר גמור! טוב," אמר והוציא מתחת לדלפק קופסת סוכריות לבנות, "קח זה עושה ההפך, עושה שאתה לא מעביר כלום. רק נשאר איפה שאתה כרגע, מה שרצית לא?"
"כן מה שתגיד," מלמל ארז ותחב את הקופסא לכיס והסתלק מהחנות.

הדרך הביתה לא הייתה ארוכה מידי. היא היתה פחות או יותר באורך הרגיל. העיר התנהגה כמנהגה בשבת. הכבישים היו רגועים והאנשים נעימים ושקטים. את הדרך לביתו עשה דרך הפארק, שהיה שטוף שמש. כמה ילדים שיחקו בכדור ובחורה זהובת שיער העמידה בקצהו כן ציור.
ארז הלך לאט, מתבונן לכל הכיוונים בעניין. הוא גר ליד הפארק הזה כבר כמה חודשים ועכשיו הוא נראה כאילו בא לפה לראשונה. הוא נעצר על ספסל והדליק סיגריה, עישן אותה בשאיפות איטיות ומרווחות. פשוט ישב והתבונן בעניין במשחקם של הילדים ובצמרות העצים המתנדנדות מצד לצד. הוא כיבה את הסיגריה, נשאר עוד כ-5 דקות על הספסל ולבסוף פנה לכיוון הדירה.

ענבל כבר לא הייתה בבית, בטח גם יצאה לטיול. כשנכנס למטבח להכין קפה, הכיור זרק לו מבט.
הוא הישיר אליו חזרה ופתח את ברז המים החמים.
האוויר היה צלול ומחלון המטבח שלו אפשר היה לראות את הים שנצנץ באור השמש הצהוב. ברדיו בדיוק התחיל לנגן השיר "סן פרנסיסקו על המים" וארז זמזם את הפתיח תוך תנועות קירצוף סיבוביות לצלחת עם הטוסט מאתמול. המים ליחכו את כף ידו כששטף את כוסות הנס וסמרו את שערות העורף שלו. ריח חזק של נענע מרוקאית על באפו מהעציץ על עדן החלון. מעולם שטיפת כלים לא נתפסה אצלו כחוויה כל כך מוחשית. הוא שם לב שרגלו מתופפת על הרצפה. בכיס קרקשו לו עדיין חבילת סוכריות אדומות והחפיסה הלבנה שקיבל היום.
הוא שלף את שתיהן, העיף בכל אחת מבט חטוף והוציא סוכריה בודדת מהקופסא החדשה.. בהחלט את הרגע המיוחד הזה לא רצה להעביר, אם כבר לנסות- למה בדיוק התכוון המוכר הזקן – שהסוכריה עושה.
הוא שם אותה בפה והמשיך לשטוף את הכלים.

חיוך רחב נמרח על פניו בעוד טעם של מנטה התפשט לו בפה.