הממלכה הדרומית-פרק 2-חלק ב'

המחשבות שלה נדדו כל כך רחוק עד שלא שמה לב שהשיעור נגמר.
"האנטר? את באה? נגמר השיעור.." היא הרימה את מבטה ועמד מולה מישהוא שמעולם היא לא הבחינה בו לפני כן. היא לא בדיוק הבינה מה הוא עד שנעמדה וראתה את חציו האחורי. קנטאור. הוא היה גבוה ממנה בראש לפחות ונרה בוגר ממנה, אך היא לא הצליחה להבין בדיוק בכמה.
"ברצינות? אני היחידה בבית הספר הזה שעדין לא נחשבת לבוגרת?!" היא אמרה בעצבנות וסובבה את מפרק ידו. על כף ידו הכהה סימן המסמל קנטאור בוגר. הוא קצת נדהם אח מהר מאוד החל לצחוק. היא חייכה, ולפתע עלתה במוחה מחשבה עצובה, הרבה זמן היא לא חייכה.
"שמי הוא לואן." הוא אמר, אך כשהיא התכוונה לומר את שמה הוא הרים את ידו על מנת לעצור אותה, "ואת האנטר, אני יודע.." הוא קרץ לה, והיא הסמיקה במבוכה.
"איך זה שמעולם לא הבחנתי בך, עד עכשיו?" היא שאלה וניסת לא להיישר את מבטה אליו, בזמן שאספה את הספרים לתוך תיקה.
"טוב, אף פעם לא היה לי האומץ לדבר איתך." הוא ליווה אותה והתאים את צעדיו לקצב הליכתה, שהיה איטי בהרבה משלו.

הם התיישבו על הדשא ליד המזרקה בדמות נימפה המסותת באבן כהה ומחזיקה כד שמים נשפכים ממנו, היא הביטה כיצד הוא משלב בזהירות את ארבעת רגליו החומות, נזהר שהפרסות לא יפגשו זו בזו. שיערו היה חלק ושחור, חלק מאוד וארוך מאוד, נפל בצורה מסודרת עד אמצע גבו. כמו לכל בני מינו, פניו נראו מעוותות מעט ביחס לפניהן העדינות של הפיות, אפו גבוה , עיניו מעט רחוקות זו מזו, ופיו היה גדול בהרבה מפיה של האנטר, אך למרות קווי המתאר המעוותים לו, הוא היה יפה תואר.
"למה את צריכה לעבוד כל כך קשה? את תלמידה מבריקה, את לוחמת מצוינת.. את.. " הוא חיפש את מילה המתאימה, "את פשוט 'את'." הוא תפח קלות בכתפה והיא חייכה מעט.
"שמת לב שאני הפיה היחידה שלומדת במסלולים הגבוהים?" הוא הנהן, "זה לא מספיק שאני אהיה 'טובה', זה גןם לא מספיק שאני אהיה 'מעולה', אני צריכה להיות 'הכי טובה', אני חייבת להוכיח שמגיע לי להיות ה, שאני לא סתם עוד פיה." הוא הנהן, האמין לה, והבין אותה.
"בגלל זה מעולם לא היו לך חברים?"
"כן משהוא כזה." היא ענתה לו וחייכה, חיוך שלא הייתה בו טיפת שעשוע.
"ואם יהיה לך חבר, שיעזור לך ללמוד?"
"זה יכול להיות נהדר." היא אמרה והוא חייך, והם הלכו ביחד לכיתה.

בבוקר שלאח מכן היא הגיעה הרבה יותר שמחה ונרגשת מכפי שהייתה בימים האחרים. שיערה היה זוהר במיוחד, עורה הלבן בהק ובעיניה היה ניצוץ. על שפתיה היה מרוח חיוך כמו חמאה על לחם. היו לזה סיבות רבות, אך הסיבה הגדולה ביותר הייתה, שהיא כבר לא בודדה.
"בוקר טוב, ברך אותה לואן בשער בית הספר, אך בשניה שפצה את פיו נפלו פניה, היא נזכרה שלפגישה עם המועצה היום היא צריכה להביא את התיק האישי שלה, שמרוב התרגשות שכחה על שידת הלילה הלבנה מול המיטה שלה.
"לעזאזל!" היא צעקה ותפסה את גרונה. "שכחתי את התיק האישי שלי!" היא הסתכלה עליו מבועתת. "טוב, יש לי עד השיעור השני, אני אספיק אם אני ארוץ." היא הרגיעה את עצמה. הוא הסתכל עליה וחשב, "את תספיקי רק עם תעופי. איפה הכנפיים שלך באמת?" לפתע הוא שם לב שאין לה כנפיים. היא העבירה לו מבט חד שאומר שיש לה בעיות גדולות יותר והוא בתגובה שתק.
"תעלי." הוא אמר והפנה את חציו הסוסי כלפיה. היא חששה. "אל תדאגי, אני לא אפיל אותך." היא עשתה צעד לעברו אך עדין חששה, "תעלי!" הפציר בה. הוא הושיט לה את ידו והיא תיפסה עליו בחינניות אלוהית. "תכווני אותי", הוא אמר ופרץ בדהרה. היא נסתה להשאר יציבה על גבו החלק, בזמן שדהר, ובעזרת רגליה היחפות חבקה את בטנו ואת ידיה ליפפה סביב חולצתו הכחולה. מדי פעם העירה הערו כמו "כאן ימינה, פה יש קפיצה קטנה, הזהר, שמאלה.." ולבסוף הם הגיעו לבית שלה. ביתה היה ממוקם ביער, כמו כל הפיות, וממבט ראשוני לא היה אפשר להבחין בו, אך במבט שני חלונות הארגמן שג'וסף בנה בלטו לעין על רקע המטפס הירוק והעשבים הפראים שהשתוללו בחצר ביתם וכמעט כיסה אותו לגמרי.
"פה את גרה?" הוא ניסה להחניק את ההתנשמות שלו ואת התדהמה.
"רגע אחר ואני באה." היא רצה לביתה וזינקה מעל הגדר הלבנה. זה היה מהיר יותר מאשר לנסות לפתוח אותה, בעיקר עם רגליה הארוכות. הוא הביט בעקבותיה וניסה לפרש את רגשותיו כלפיה, היא מסתורית, את זה הוא ידע בוודעות, והוא מת להכיר אותה, גם בזה הוא לא הטיל ספק. כעבור פחות מדקה היא יצאה בריצה מהבית עם תיק בד תלוי על כתפיה וקטעה את חוט מחשבתו. כעט, לאחר שזה כבר לא הרתיע אותה היא זינקה על גבו וחיבקה אותו חזק. "מוכנה" היא הכריזה והתמסרה לחום של גבו. כשהם הגיעו האנטר הודתה לו, והם הלכו לשבת איפה שישבו ביום הקודם, ליד המזרקה. הפרסות שלו השמיעו נקישות קלות על האבנים האדומות של שבילי הקאסטל.
"את אוהבת לחיות פה?" לקח לה קצת זמן להבין את השאלה, ולבסוף ענתה, העולם האנושי מגעיל אותי, אני לא חושבת שהייתי אובת לחיות שם." היא ענתה והוא רכן מעט קדימה כדי שהיא תוכל לרדת מגבו אל שפת המזרקה. היא התחילה ללכת על המעקה בזהירות והוא ליווה אותה בצעדים איטיים על המדרכה.
"אתה גבוה." היא אמרה כדרך אגב וקפצה מהמזרקה. הוא צחקק והתיישב.
"ככה אנחנו, אנחנו גדולים." הוא אמר ומשך בכתפיו. "גם את גבוה." היא התיישבה לצידו.
"כן.. אבל אנחנו לא 'כאלה', אני אמורה להיות הרבה יותר קטנה, ורזה, ובלונדינית.." ה לא נשמע מפיה כתלונה, רק כאמירה חסרת משמעות. היא גבוה מאימה כבר בראש וחצי לפחות, וביותר מהפיות האחרות שהיא מכירה, היא היחידה בכל מחוז 2, אם לא בכל הממלכה הדרומית ששיערה אדום לוהט, השאר בלונדיניות, מעט ברונטיות. בממלכה הצפונית הפיות גבוהות יותר, אך גם שם הן לא מגיעות לגובהה ושיערן כהה יותר, שחור או חום אגוזי בדרך כלל. היא גם מלאה יותר משאר הפיות, וכאשר היא קושרת את כנפיה אפשר בקלות לחשוב שהיא אנושית. כשנשמע הפעמון המבשר על סוף השיעור הראשון הם פנו איש לדרכו.