בניו של השטן- פרק 7

~איזמו~
הנסיעה ביום למחרת נדמתה כמו נצח, אבל לא היה לי אכפת. אני בעיקר הסתכלתי על הנוף שנשקף מחלון המכונית.
הרבה מאוד שאלות 'מה אם' התרוצצו לי בראש בגלל בית הספר המוזר הזה.
מה אם יגלו שאנחנו שדים? מה יעשו לנו?
מה אם אם נשגה שמשהו שכול אחד יודע?
מה אם לא נסתדר שם?
מה אם…. מה אם….
השענתי את ראשי על החלון. רין עשה את אותו הדבר לפני, ונראה שהוא כבר נרדם. נזכרתי בפגישה הראשונה שלי איתו, בדיוק לפני 94 שנים.
יום לפני זה, אחד האחים היותר גדולים שלי ניגש אלי. זו הייתה הפעם האחרונה בערך שדיברתי עם אחד מהם.
"הוא סוף סוף הגיע," הוא אמר לי. ידעתי למי הכוונה. לרין.
"הוא באמת…" לא ידעתי איך לגמור את המשפט.
""כן, הוא נולד באסיה כחצי שד וחצי אנושי. הוא נולד מחדש בגהנה, ואין לו שום זכרונות לגבי אסיה," הוא אמר, ובמילים אלו הוא עזב.
פגשתי את רין פנים אל פנים יום אחרי זה. אכלתי תפוח על אחד העצים, כשהוא עבר לידי. או, יותר נכון, מתחתיי.
"הלכת לאיבוד?" קפצתי מהענף שעליו ישבתי ונחתתי בקלילות מאחוריו. הוא נראה מופתע כשהביט בי עם עיניו הכחולות הבהירות, והוא אפילו נראה קצת מפוחד.
"זה חדש לך אני מניח," אמרתי.
"הרגשה די מוזרה, כאילו הכרת משהו כול החיים שלך ופתאום אתה לא מצליח לזכור את זה," הוא אמר. קפאתי. אסור שהוא יזכר בעבר שלו, לגמרי אסור…
"אני מניח שזה רגיל," הוא אמר וצחק. נרגעתי. אחרי זה רוב הדרך עברה עלינו בדיבורים, והראתי לו את המקומות השווים. לא היו הרבה כאלה.
קול חריקה העיר אותי. התעוררתי באחת. הסטתי את השיער שלי, שהספקתי לצבוע את חלקו בשחור, והבטתי החוצה כדי להבין מה קרה.
"הגענו," אמר הנהג שהסיע אותנו. אנחנו היינו מחוץ לעיר, ומולינו ניצבו השערים של 'אקדמיית הלהבה האמיתית'. שם מוזר.
מאחוריי השערים היו כול כך הרבה בניינים שלא הצלחתי לספור כמה יש שם. היו שם יותר מידי אנשים, רובם נערים בגיל של רורי. אני ורין הסתרנו את הזנבות שלנו, ואני את הטפרים, כך שזה לא הפריע לנו כשאנשים לא שמו לב אלינו.
בתוך כול ההמון הזה קלטתי נערה שהלכה לקראתינו. היה לה שיער ג'ינג'י כהה, ועיניים ורודות ואדישות. גיכחתי. כנראה שאני לא בעל ההבעה האדישה היחיד כאן.
"אתם מהבית ספר הפרטי?" היא שאלה כמעט בשיעמום.
"יאפ," אמר רין. קנינו בשביל החרב תיק מיוחד, ועכשיו הוא נשא אותו על הגב. שנינו הסכמנו שאסור שהחרב הזאת תיפול לידיים לא נכונות.
"רורי אקסלרוד, רין ואיזמו …" היא הביטה בנו בשאלה.
"אקסטול," אמרתי במהירות את השם הראשון שהצלחתי לחשוב עליו.
"כן. אוקיי, בואו אחריי, אני אראה לכם איפה תגורו…"
נאנחתי בהקלה. לפחות היא לא חשדה בשום דבר.
אף אחד מאיתנו לא דיבר בזמן שהלכנו. לפתע חשבתי על 'מה אם' אחד שלא חשבתי עליו בזמן הנסיעה. פחדתי לגלות מה יקרה לנו אם הוא יקרה.
מה אם אבא ישים לב שנעלמנו? מה הוא יעשה לנו?
זה לא ממש להיות בנים של אבא כזה.
הבנים של השטן.