התאהבתי בלא מעריצה-פרק 2- בשיתוף עם גיליגילי

חמישתם נכנסו לאולם מהדלת של מאחורי הקלעים, קייטי הלכה להיות עם האנה בקהל.
המאפרות הגיעו ואיפרו אותם. הם החליפו בגדים, והחלו להתאמן.
דניאל הוציא את ראשו בכדי להסתכל על הקהל. הוא העביר את מבטו על הקהל הקטן שמילא את הלובי של בית המלון. לפתע הוא ראה קווצה של שיער שטני חלק וארוך, ועיניים כחולות גדולות ובהירות.
הוא ראה אותה מדברת עם בחור כלשהו, ומסמיקה.
פתאום נשמע צעקה מכיוון מאחורי הקלעים. הוא חזר לשם בריצה, וראה את מיקיילה על הריצפה חושקת את שיניה ומחבקת את רגלה בכאב, ואת כולם מסביבה.
"מה קרה??" הוא שאל בדאגה. מיקיילה הסתכלה עליו ודמעות זלגו מעיניה.
"אני חושב שהיא שברה את הרגל" אמר נייתן שישב לידה וניסה להרגיע אותה.
"איך זה קרה??" שאל דניאל.
"נפלתי במדרגות" ענתה מיקיילה חלושות.
"בואי, אני יקח אותך לאמבולנס מתוקה שלי" אמרה אשלי בדאגה והרימה את מיקיילה מהריצפה.
"ואתם, תכנסו להופיע ותתנהגו כאילו לא קרה כלום" אמרה אשלי לבנים.
"בעוד 10 אתם עולים" הופיע מישהו עם מיקרופון צמוד לראשו.
"טוב, שמעתם מה אשלי אמרה.." אמר אואן בשקט.
"כן, אנחנו נעלה ונהיה טובים גם בלי זמרת ליווי" הוסיף דניאל. הקטע הזה הכה אותם בהלם והם לא ציפו לזה.
"ועכשיו קבלו את דניאל גריי, את מיקיילה קנדי, את נייתן בת' ואת אואן קורי!!" שאג המנחה של הערב.
שלושתם יצאו במבוכה ונעמדו כל אחד במקום שלו. המקום של מיקיילה נשאר ריק.
"אהמ.. אהמ" השתעל דניאל בכדי למשוך תשומת לב. הקהל השתתק והביט בו.
"יש אמ.. שינוי קטן בתוכנית" התחיל דניאל "מיקיילה לא תוכל לעלות, היא אמ.. נתקלה בבעיות ולא תגיע היום" התחילו התלחששויות בקהל, אך דניאל השתיק אותם.
"אנחנו מאוד מצטערים על ההרכב החסר, וזה בכלל לא היה בתכנון, אבל אנחנו נופיע בכל זאת, ונרצה את הכבוד להופיע" הוסיף נייתן.
דניאל קלט את המבט השואל של קייטי, והוא בלע את רוקו והצמיד את המקרופון לפיו.
הלהקה החלה לנגן, ודניאל החל לשיר. קולו היה רגוע ויפה, והוא סרק את הסביבה. הוא מצא בקהל את הבחורה היפה והוא חייך אליה בעדינות, היא הייתה לבושה ממש יפה, והיא נראתה ממש חמודה.
השיר נגמר ודניאל קד קידה.
"תודה רבה לכולכם שבאתם" אמר דניאל והקהל החל לקרוא קריאות בוז.
"תעשה עוד שיר" לחש אואן לדניאל.
"אני לא רוצה להופיע איתו בלי מיקיילה, יש לה קטע ממש חשוב בו.. זה ישמע נורא" אמר דניאל בשקט לאואן ולנייתן.
נייתן קם ולקח את המקרופון מידיו של דניאל.
"מה אתה עושה?" שאל דניאל.
"תסמוך עליי" אמר נייתן ודפק על המקרופון בכדי למשוך תשומת לב, "עכשיו, אני, אואן וכמובן דניאל, נעמוד שם מאחורי הדלפק הזה ולכל מי שירצה, יהיו עשר דקות לדבר עם כל אחד מאיתנו. ו..אמ זה בחינם" אמר נייתן וגרם לקהל להשתולל משמחה.
"וואו, מאיפה הבאת את זה בדיוק?" שאל דניאל בהקלה.
"ראיתי את זה בטלוויזיה עם איזה להקה כלשהי.. נקווה שזה ימשוך לנו זמן." אמר נייתן. שלושתם ירדו במהירות מהבמה וכל המעריצות התנפלו עליהם.
במאמץ רב השלושה הגיעו לדלפקים ונעמדו מאחוריהם. קייטי פילסה לעצמה דרך בין המעריצות ונעמדה מול דניאל.
"מה את עושים? איפה מיקיילה? זה בכלל לא היה בתכנון דניאל !" אמרה בחומרה. דניאל לא האמין שילדה בת 13 נוזפת בו כרגע, אבל הוא התעלם מזה.
"מיק נפצעה. כנראה שבר. אמא הלכה איתה לבית החולים, וזה.. טוב נייתן המציא את זה עכשיו כי לא יכלנו לעשות את השיר הבא. מיקיילה עושה חלק גדול מדי והיינו נשמעים נורא" הסביר דניאל.
"אה.." ענתה קייטי בשקט. היא לא ציפתה לתשובה כזאת.
"תגידי, למה אמרת שהילדה ההיא לא כאן? אני ראיתי אותה במו עייני!" אמר דניאל בתוכחה.
"כי השומר לא הסכים לה לא להכנס, כי זה הופעה עם מקומות מסומנים וכל מני חרטות כאלה.." אמרה קייטי. "רגע.. אם אמא עם מיקיילה בבית החולים, איך אני והאנה נחזור לבית שלה?? אחותה אמרה שאחרי זה היא הולכת למועדון כלשהו" אמרה קייטי בדאגה.
"אה.. קיי נגמר לך הזמן, תפני את התור לבאה" התחמק דניאל, והילדה הבאה בתור דחפה את קייטי מחוץ לתור.
עברו כמה עשרות בנות צורחות ושלושתם היו עייפים ומרוטים.
דניאל הסתכל באייפון שלו, בכדי לבדוק מה השעה. הוא הרים את מבטו, וראה את הנערה ממקודם.
הוא חייך אליה.
"אוקיי אז איך קוראים לך?" שאל אואן בעייפות. נמאס לו מהבנות הצורחות והמעצבנות האלה כבר.
"הולי וואלקר" ענתה ונימתה השתנתה לקרירה. היה נדמה שהיא לא עומדת בתור הזה מרצונה.
״אז …. יש לך שאלות אלינו? תמונה? חתימה? עמוד מעריצים שאת רוצה שנעשה לו לייק? נשיקה בלחי? להקדיש לך שיר?" שאל נייתן. גם לו כבר דיי נמאס מהבנות האלה. הן חוזרות על אותן שאלות, אותן בקשות. זה כבר נמאס לגמרי.
"רק תמונה וחתימה" אמרה הולי. נייתן ואואן שמו לב שדניאל להוט לדבר עם הנערה הזאת, יותר מהאחרות.
שלושתם חתמו לה, ודניאל קם ממקומו וחיבק את כתפה. הם הצטלמו והנערה הלכה.
"מה הקטע שלך?" שאל נייתן את דניאל.
"כלום" אמר דניאל בחיוך חולמני.
"או..קיי" אמר נייתן והפנה את מבטו חזרה לתור.
התור הלך והתקצר, ולבסוף עמדו שם רק בנות ספורות. בסוף התור עמדה קייטי בפנים רותחות מזעם.
"היי קייט" אמר דניאל וקם, כאילו לא קרה דבר. הוא החל לסדר את שולחנו המבולגן, ואז את שיערו. הוא היה עייף ומותש, ולא היה לו כוח להתמודד עם זעמה של אחותו הקטנה.
"היי קייט?!" חיכתה אותו קייטי. "גרמת לי לחכות בתור עם מיליון בנות צורחות במשך שעתיים שלמות!!" צעקה עליו.
"אני מצטער פשוט היה עומס.." מילמל דניאל.
"והעומס הזה, יותר חשוב מאחותך הקטנה?! אתה פשוט כלכך מעצבן יואו!!" התעצבנה קייטי עוד יותר.
"טוב, איפה החברה שלך, האנה?" שאל דניאל.
"בחדר אוכל.. היא הלכה להביא לנו ארוחת ערב" אמרה קייטי.
"טוב, אז כנראה שהיא תצטרך לבוא איתנו לבית החולים, כי אנחנו נוסעים באוטובוס למיקיילה" אמר דניאל.
"אפשר שאנחנו נשאר במלון? בבקשה ! אני ממש שונאת בתי חולים!" שאלה קייטי. היא אהבה את מיקיילה כמעט כמו אחות, אבל היא ממש פחדה מבתי חולים בגלל אביה. אביה מת בעודם לצידו. הם ראו אותו. ראו את מכונת הנשימה, נעצרת פתאום. הם ראו את עיניו הטובות, פתאום נעצמות. הם ראו שפתאום גופו מפסיק לזוז. דקה הוא דיבר איתם והיה נראה כאילו הוא באמת יכול להבריא, ודקה אחרי הוא כבה פתאום. למרות שהיא ידעה שמיקיילה לא תמות מרגל שבורה, היא פחדה שאכן זה מה שיקרה.
דניאל ידע כמה קשה לה להיות בבית חולים, והוא הסכים לה.