על איש שהתהלך בשממה

מתהלך בשממה,
בלי אוויר לנשימה,
והיד רועדת,
מים מבקשת;
עוד דקה עוד שנייה,
אולי תגיע הישועה,
מתהלך בשממה,
ואין איש בסביבה.
החולות מספרים,
סיפורים עתיקים,
על גיבורים ושבויים,
שחצו מדברים,
והרוח מכה,
עוד פעם, בחוזקה,
מייבשת את הגרון,
גורמת לאיש ללכת לישון.
והוא חולם על שמיים,
כאלה כחולים, צלולים,
ועל מים, כאלה שקופים, נקיים,
ועל ידיים חמות, מלטפות,
ועל פה שמדבר,
ועיניים שמביטות…

מתהלך בשממה,
והיד נאבקת,
נאחזת בחוזקה,
בפיסה קטנה,
שעם הרוח המאיימת,
היא עוד רגע ונסחפת;
אך היד לא מרפה,
והשריר זועק לעזרה,
הוא מחזיק בחוזקה,
את הפיסה הקטנה,
שהיא כל מה שהיה,
לאיש שהתהלך בשממה.

ואתם בוודאי רוצים לדעת,
מה היה סודו של האיש,
האם גדול הוא,
או קטן הוא,
אך בואו קרבו,
ואגלה לכם סוד;
סודו של האיש,
היה חתיכת בד קטנה,
שעליה צויר,
במכחול קל שיער,
את סוד היציאה,
מין השממה הגדולה.