Story of My Life (עונה 3) פרק 15

-נקודת מבט אמבר-
זה הלילה הכי טוב שהיה לי בחיים. התעוררתי כמה פעמים באמצע הלילה מהרעמים ומהברקים מהסופה שהתחוללה בחוץ, במשך כל הלילה, לזרועותיו הארוכות של הארי, שעטפו אותי וחיממו אותי.
“הארי תעשה לי עוד ילד” מלמלתי לתוך כתפו בזמן שישנו מכורבלים
“ממ..מה?” הוא שאל בקול צרוד של בוקר
“אמרתי, שאני רוצה שתעשה לי עוד ילד” גנחתי לתוך כתפו
הוא צחק ואני פקחתי את עיני
“אני הולך לצחצח שיניים.” הוא אמר לי והתנתק ממני
ספרתי דקות בלב עד שהוא חזר אלי
“רוצה עוד ילד?” הוא חייך אלי חיוך שובב
“לא עוד ילד” חייכתי
“אז..?”הוא מנסה לגרום לי לומר את זה.
"אני לא הולכת להתחנן לסקס. היית מת.” נחרתי בבוז
"רוצה לראות?” הוא שאל אותי
איתגרתי אותו עם מבטי והוא צחק
~~~
"זה… היקי?” דמי שאלה אותי בזמן שהיא באה לבקר אותי. הארי חזר בחזרה לבית שלו, והוא היה אמר לחזור בעוד כמה שעות
"לא.. אני… נפלתי.” הסמקתי וסידרתי את שיערי על הפצע הכחול-סגול שהארי גרם לי
"על שפתיים של מישהו?” היא הרימה גבה וראיתי שהיא לא מאמינה לי.
"לא על שפתיים של מישהו.. של הארי.”
"הו גאד.” היא צחקה
"מה קרה?!”
"לא יודעת..”
"הוא באמת כזה טוב ב-”
"דמי!!!” צרחתי
"אוקי!” היא צחקה
"אבל כן" עניתי לה בכל זאת טיפה מובכת
-נקודת מבט הארי-
"שכחתי אצלך משהו בדירה.” קיבלתי אסמס מאמה בדיוק שהרגשתי את זרם המים החמים במקלחת לפני שנכנסתי. עכשיו היא נזכרת…? עברה כמעט חצי שנה
"אני בבית. אני יכולה לבוא" הורדתי את החולצה שלי
אני אספיק להתקלח לפני שהיא תגיע. ובכל מקרה היא לא יכולה להכנס, הבית נעול.
הורדתי גם את המכנסיים והבוקסר ביחד ונעמדתי מתחת לזרם המים החמימים ששטפו את גופי.
יצאתי מהמקלחת ועטפתי על החלק התחתון שלי את המגבת הלבנה ועניתי לטלפון שלי שצלצל.
"הארי? אני בחוץ" אמה אמרה. למה היא נשמעת כלכך מוזר…? מוזר בצורה טובה…
"אני כבר יורד אליך" עניתי לה ומיהרתי לנתק. נכנסתי לחדר והוצאתי מהמגירה שלי סתם בוקסר ירוק שהצלחתי לדוג מהמגירה ולבשתי אותו. דחסתי עת עצמי לתוך הסקיני הקרוע שלי וירדתי למטה במדרגות כדי לפתוח לאמה את הדלת.
"היי" חייכתי אליה והתקרבנו אחד לשני כדי להתנשק. הזזתי את שפתי לכיוון הלחי שלה והיא עשתה את זה כמוני. צחקנו והזזנו את הפרצוף שלנו באותו הזמן לצד השני.
"אוקי אתה קודם" היא חייכה אלי ואני נישקתי אותה על הלחי והיא נישקה אותי בחזרה
"אממ.. תכנסי" פיניתי את המעבר בשבילה והיא נכנסה
"אני חייב ללכת להתארגן.. לא הספקתי לשים חולצה" התנצלתי והיא חייכה אלי
"אני פשוט אקח את מה שאני צריכה ואני אלך. וזה בסדר, אתה יכול להשאר ככה" היא צחקה ואני טיפה הובכתי
השארתי אותה למטה ורצתי במעלה המדרגות ונכנסתי לחדר שלי. כמה זמן לא ראיתי את דארסי… ואת פלאפי. אמבר צודקת. אני באמת חייב לחשוב על שם פחות מפגר.
חייכתי לעצמי כשנזכרתי באמבר.
"הארי!!” אמה קראה לי מלמטה
"אני בא!!” פאק. לא הספקתי לשים חולצה. טוב לא משנה.
ירדתי במדרגות
"לא שמת חולצה בסוף" היא צחקה
"מצאת את מה שאת צריכה?”
"כן..” היא חייכה אלי והראתה לי את הספר שהיא שכחה פה
"היית מהירה.” צחקתי וליוויתי אותה לכיוון הדלת.
"הו והארי,” היא הסתובבה אלי שנייה לפני שסגרתי את הדלת
"מה?”
"לגבי אמבר,” היא נשענה על הקיר ואני נשענתי על משקוף הדלת כמה מילימטרים ספורים ממנה
"מה?”
"אתה יודע, אם אני הייתי במקומה,” היא הנמיכה את קולה
"הייתי רוצה שתתפוס בלחיים שלי,” היא לחשה והפה שלי התייבש
"ותסרק לי את השיער לאחור" היא המשיכה, גורמת לי להתחרמן יותר כבר ממה שאני.
"כ..כן..?” עניתי וקירבתי את ראשי יותר ויותר אליה
"ותלחש לי דברים סקסיים באוזן,” גם היא התקרבה אלי יותר ויותר
"ותנשק אותי-” כבר לא יכולתי לעמוד בזה.
התמזמזנו על הקיר, ברעש (._.), והזקפה שלי דוחפת אותה יותר ויותר לקיר.
פתאום היא נגעה בפצע שהיה על גבי ואני גנחתי לתוך פיה והפסקתי את הנשיקה.
המכה מאתמול גרמה לי להיזכר באמבר. ובמה שקרה היום בבוקר. התרחקתי במהירות מאמה והיא חייכה אלי
"מה קרה?”
"לא אל תדברי איתי עכשיו. אל תדברי איתי בכלל. כל זה היה מזימה שלך נכון?!”
"גם אם כן, אתה לא יכול להגיד כלום.” החיוך שלה הפך לחיוך מרושע
"אם את לא היית בת אני הייתי מפוצץ אותך במכות" קימצתי אגרופים בזעם
"אם לא הייתי בת אתה היית גיי" היא שילבה ידיים והחיוך המרושע לא ירד מפניה
"בכל מקרה הארי,” היא התנתקה מהקיר
"תודה על הספר, ואתה יודע,” היא סימנה עם ראשה לכיוון השפתיים שלי
"חבל שאני לא יכולה להשאר כדי לעזור לך עם זה" היא הצביעה לכיוון המפשעה שלי ואני האדמתי
"אבל אני בטוחה שאמבר תשמח.”
"שלא תעזי בכלל להזכיר את השם שלה!!” צעקתי
"אמבר.” היא אמרה והסתלקה משם
~~~
נסעתי כמה שיותר לאט לכיוון הבית של אמבר. לא בדיוק ידעתי מה אני הולך להגיד לה. מה שבטוח, אני לא הולך לשקר לה.
חניתי מחוץ לבית שלה וירדתי מהאוטו
"הארי!” הבחנתי בדמי שבדיוק יצאה מהבית שלה
"היי דמי" זייפתי אליה חיוך
"היי פרעוש"
"מה.. מה קורה?”
"מתחילה לסבול אותך בשקט" היא צחקה
"אז את הולכת לשנוא אותי מחדש.” מלמלתי בשקט
"מה?” היא נראתה מבולבלת
"כלום"
"שאלה ביני לבינך..” היא לחשה
"מה?”
"למה אתה לא מציע לאמבר?”
"מה..? למה שאני-”
"אתה רציני?” היא שילבה ידיים
"אני… פשוט לא רוצה להתקדם מהר מדי" המצאתי משהו. אין מצב שמישהו ידע על זה שהיא סירבה לי. זו מכה רצינית באגו.
"ישלך ילדה ואתה לא רוצה להתקדם מהר מדי הא?” היא לא בלעה את זה
"טוב תראי, אולי ננהל את השיחה הזו בפעם אחרת? אני פשוט ממש חייב להכנס אליה" ניסיתי להתחמק
"אוקי" היא משכה בכתפיה מעט מבולבלת
"אה,” היא הסתובבה בחזרה אלי
"מה לעזאזל אתה עשית לה הבוקר?? ראיתי את ההיקי?!” היא לחשה לי מודאגת
"אל תדאגי..” צחקתי לחוץ
"שלא תעז לפגוע בה שוב אחרת אני אחנוק אותך"
"מאוחר מדי" לחשתי לעצמי
"אני הולך. השיחה הזו נהיית יותר ויותר מוזרה" גיחכתי ונשכתי את שפתיי בחוזקה
"תהנה לך. אבל לא יותר מדי" היא הזהירה אותי
"או..קי..?”
לא חיכיתי לתשובה, אלא פשוט רצתי לכיוון הבית של אמבר
"היי לאב!!” הסתערתי עליה בחיבוק מוחץ ברגע שהיא פתחה לי את הדלת
"היי הארי" היא צחקה חנוקה מעט.
"את יודעת שאני אוהב אותך נכון?” שאלתי ואתה ועדיין לא שיחררתי אותה מהחיבוק
"אממ.. כן.” היא נשמעה מבולבלת מעט
"יופי.” שיחררתי אותה מהחיבוק
"הארי..?” היא הביטה בי בצורה מוזרה
"מה?” חייכתי אליה את החיוך הכי ענקי שהצלחתי
"אתה מתנהג מוזר" היא חייכה אלי והלכה למטבח
עדיף לסיים עם זה עכשיו. נכנסתי אחריה למטבח, התיישבתי על הכיסא וצפיתי בה בזמן שהיא מוציאה מים מהמקרר.
"אנחנו צריכים לדבר" המבט שלי נהפך לרציני
"אז תדבר" היא צחקה
"אני…” הגרון שלי התייבש. איך אני אומר לה שבגדתי בה ועוד עם אמה??
"אתה…?” היא ניסתה להמשיך אותי
"בגדתי בך עם.. א.. אמה" גימגמתי
"אתה.. מה?” החיוך שעל פניה נמחק לאט לאט
"אני.. אמ.. וואו תראי מה השעה!! אני חייב לעוף!!” קמתי מהכיסא שלי
"אתה בגדת בי עם אמה,” שמעתי את הכאב שבקולה
"ועכשיו אתה בורח. כמה אופייני לך הארי.” היא הסתובבה לכיוון הכיור ונשענה עליו עם ידיה
שתקתי והבטתי בה מנסה להלחם עם הדמעות שאיימו להתפרץ ממנה בכל רגע.
"ואחרי הבוקר? ואחרי הלילה שהעברנו ביחד? ועוד עם אמה?!” היא הסתובבה בחזרה אלי
"אתה פאקינג סימנת אותי. שיראו שאני שלך" הדמעות זלגו על לחיה והיא הזיזה את השיער שהסתיר את הסימן הכחלחל סגלגל שהענקתי לה הבוקר.
"אנחנו רק.. התנשקנו"
"עם אמה?!” היא התחרפנה יותר
"אני לא יכולה שתעזוב אותי, ומצד שני אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך בכלל" היא רצה במעלה המדרגות ואני נשארתי במטבח, לא יודע מה לעשות עם עצמי.
שמעתי אותה מתייפחת מלמעלה, והחלטתי להסתכן ולעלות אליה.
דפקתי בעדינות על דלת השירותים והיא לא ענתה. פתחתי טיפה את הדלת והצצתי פנימה.
היא ישבה על הרצפה, הידיים שלה חיבקו את הברכיים והראש שלה היה טמון בניהם. גופה הקטן רעד מבכי ואני כרעתי ברך לידה והנחתי את היד שלי על הברך שלה. היא יכלה לעשות הרבה דברים. להרביץ לו בחוזקה, להעיף את היד שלי משם ולקלל אותי בקללות שאפילו אני לא מכיר, אבל היא לא אמרה מילה לגבי היד שלי שנגעה בברך שלה.
"בואי.. בואי נשטוף את הפנים שלך" בקושי הצלחתי לדבר. קשה לי לראות אותה סובלת ככה ועוד בגללי.
עזרתי לה לקום מהרצפה ושטפתי את הפנים שלה. העיניים שלה היו נפוחות ואדומות והיא נראתה חולה.
רבנו מלא בזמן האחרון. היא בכתה יותר מדי בזמן האחרון. אני חייב לגרום לה להפסיק לבכות, אחרת היא תסיים במיון. הרמתי אותה לחדר שלה והשכבתי אותה על המיטה.
"למה… אתה.. עושה.. לי… את.. זה?” היא בקושי נשמה
"אני…” דמעות עקצצו בעיני
"תנוחי" יצאתי מחדרה והתיישבתי על המדרגות
רק אז בכיתי בשקט. איך, בכל פעם מחדש, אני מצליח לגרום לה לכלכך הרבה סבל…?
אחרי שבכיתי כמו בחורה בערך חצי שעה חזרתי בחזרה לחדר שלה. היא ישנה, והנשימות שלה היו איטיות. היא נראתה כמו.. מלאך.
הבחנתי בפצע שגרמתי לה והתכווצתי. הלוואי שהיינו יכולים להחזיר זמן אחורה.
המשכתי לחשוב עליה ולבחון אותה עד שהיא התעוררה.
"הארי…” היא מלמלה מעט מטושטשת
"את.. את בסדר?” גמגמתי
"לא"
"אנחנו יכולים לדבר…?” שאלתי אותה לחוץ מעט
היא משכה בכפתיה אז התחלתי
"טוב, הרבה עבר עלי-עלינו בזמן האחרון, ו.. חשבתי שאנחנו נצטרך לדבר על זה.”
"אז תדבר"
"אני יצאתי עם קנדל… משהו חד פעמי. לא היה כלום. רק ארוחת ערב תמימה. לא הייתי צריך לשקר לך.”
"אבל שיקרת"
"את בגדת בי"
"רק התנשקנו"
"הצעתי לך נישואים- סירבת" עדיין היה לי קשה לדבר על זה
"דיברנו בטלפון. גיליתי שבגדת בי"
"נפגשנו בלהבלהבלה" היא קטעה אותי
"ואז.. אממ.. התנשקתי עם אמה" אמרתי נבוך מעט
"כן" היא התיישבה ושילבה ידיים
"אמבר…?”
"מה?”
"את אוהבת אותי..?”
"כן.. אני חושבת שכן.”
״אז למה זה כלכך קשה..?״
״אני לא יודעת. אתה רוצה שנסיים עם הקשר הזה בתור ידידים? זה פשוט לא עובד. אנחנו תמיד נפגעים..״
״לא!!״ מיהרתי לצעוק
אני לא יכול לחשוב על אפשרות כזו בכלל.
״אנחנו עושים משהו לא בסדר..״
״אני..״
״הארי״ היא אמרה וגרמה לי להביט בה
״אני חושבת ש-״
״לא. לא. לא!! אל תגידי את זה בבקשה אמבר אני-״
שכדאי שניקח הפסקה״ היא קטעה אותי ונשברתי
״אבל למה..?״ הבטתי בה עם דמעות בעיניים
״כי כנראה שזה פשוט לא נועד לקרות.. ואני צריכה קצת זמן לעצמי״
״אבל… אנחנו…״ לא יכולתי לסיים את המשפט.
הרכנתי את ראשי למטה כדי שהיא לא תראה אותי בוכה.
"אני נכוויתי יותר מדי פעמים. אתה אמור לאהוב אותי לא לפגוע בי. אני פגעתי בך בחזרה ואני פשוט חושבת ש-” היא לקחה נשימה עמוקה
לא יכולתי בכלל לענות לה.
"שניקח הפסקה.. ופשוט.. נראה מה יקרה.”
"לא. לא! זו לא תהיה הפסקה. אני יודע מה יקרה. את אחד מאיתנו ימשיך הלאה, אבל אנחנו לא נוכל להפסיק לחשוב אחד על השני… ו-” הבטתי בה בוכה
"לא הארי!!” היא צעקה וזזה באי נוחות
היא התקרבה אלי והניחה את ידיה על הלחי שלי והרימה את מבטי אליה
"אנחנו צריכים לקחת הפסקה…” היא לחשה לי
"ומה עם דארסי?”
"היא תהיה אצל אבא שלי ואצלי.” היא אמרה והשתררה שתיקה בחדר
"אני אוהבת אותך הארי" היא אמרה ונישקה אותי על השפתיים. נשיקה עדינה כזו שלא נמשכה יותר מכמה שניות.
אני חייב להפסיק לבכות.
"אני לא יודע מה חשבתי לעצמי.. הייתי כלכך טיפש שחזרתי לפה… לא הייתי צריך לסלוח לך מההתחלה..” מלמלתי וקמתי מהמיטה שלה
"אז תלך כבר"
"אני הולך!! אני הולך!! ואני לא הולך לחזור!!” התעצבנתי
"אז לך כבר!!” היא צרחה
"זה לא קורה נכון? מחר נחזור אחד לשני ונצחק מחדש נכון…?” איזה פיצול אישיות ישלי אלוהים
"לא הארי…"