חיים באזעקה פרק 2- חברה

"הגבול בין ישראל לסוריה זה לא איפה שאבא עובד?" שאלה אורי.
"כן זה כן מתוקה" אמרה לה אמא.
לא ידעתי אם כדאי לי לומר לה את האמת.
שהוא לא עובד שם, הוא נלחם שם.
הסתכלתי לה על עיניה הירוקות, וממש ריחמתי עליה, שהיא ילדה קטנה ולא מבינה…
אורי המסכנה…
אורי חזרה לחדר המשחקים וניסתה להרכיב את הפאזל.
אני עליתי למעלה עם אמא שלי, לראות אם היא מגלה משהו, יודעת משהו או סתם לדבר איתה.
שנינו צריכים עידוד.
"היי אמא"
"היי מורן"
הייתה דממה.
לא ידענו על מה לדבר…
פתחתי טלוויזיה ודיברו רק על המלחמה.
לא הייתה שום דרך לעודד אותנו.
"ביי אמא, אני הולך לבית הספר" אמרתי.
"להתראות" ענתה לי.
ההסעה הגיעה לביתי ובצעדים כואבים לא הפסקתי לחשוב על אבא שאולי יפגוש את רועי בגן עדן…
כיוון שזה היום הראשון שלי בתיכון עוד לא היו לי שם חברים.
וכמו החטיבה התיכון משעמם, המורות מרושעות יש שיעורי בית, מבחנים וכמו כן אף מורה לא מתחשבת במצב המובנה שלי.
בסוף היום חזרתי הביתה.
"איך היה היום הראשון שלך בבית הספר?" שאלה אמא.
"יש לי חברה" עניתי לה.
"איך קוראים לה?" שאלה.
"רומי" עניתי.