יותר מידי – פרק 5

"אורלי, קומי!" שמעתי את הצעקה של אמא מהמטבח, כמו כל בוקר
אחרי עשרים דקות ירדתי למבטח, מאורגנת לבית ספר.
"שמעתי את השיחה שלך ושל אלה, איך את מרגישה?" היא התסכלה עליי במבט של רחמים
"איזה שיחה?" אמרתי "הא, השיחה הזאת? אני יודעת שהיא שיקרה אמא, זה בסדר"
לאמא התמלאו דמעות בעיניים, אני יודעת שמה שהיא אמרה לי הוא נכון, אבל אני פשוט לא יכולה להודות בזה.
"אני .." היא גימגמה "אני כבר חוזרת" היא אמרה ורצה אל עבר השירותים
המשכתי לעסוק בעיסוקיי מול המראה.
"אורלי!" שמעתי צעקה
הסתובבתי בבהלה.
"אלה, מה קרה?" אמרתי
"למה את עושה ככה לאמא? למה את הורסת לה את החיים?" היא צעקה
"לא הרסתי שום חיים לאף אחד!"
"כל יום מחדש את הורסת לנו את החיים! כל שניה קטנה בחיים האלה שאת הורסת לנו את החיים!"
הסתכלתי על אלה במבט מופתע, אחרי דקה פשוט יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת.
עליתי קומה אחת, כדי שלא ימצאו אותי, שמתי את ראשי בין הברכים שלי והתחלתי לבכות.
שמעתי צעקות מן הבית, לאחר שתי דקות שמעתי את הדלת של הבית שלנו נפתחת.
הסתכלתי מן המדרגות, וראיתי את אלה, יורדת במדרגות וצועקת בשמי.
לא רציתי ללכת לבצפר, לא רציתי לחזור הביתה, לא רציתי לעשות כלום, פשוט למות.
ככה המשפחה שלי חושבת? שאני הורסת להם את החיים?
אני לא התכוונתי בכלל להפוך להיות אנורקסית, אני לא רציתי!
רציתי רק להוריד כמה קילו…
אני באמת הורסת להם את החיים .. כשאמא בוכה כל שניה בשירותים .. כשאני כל שניה מקללת את אלה עד שהיא נשברת והולכת לחדר .. אני הכבשה השחורה במשפחה הזאת
לא מגיע לי להיות בבית הזה … בית עם אנשים טובים, הם רק רוצות לעזור לי …
זהו, אני לא עומדת לשקר שוב.
ירדתי במדרגות, מהססת בכל צעד אבל עדין ממשיכה ללכת
פתחתי את הדלת, ראיתי את אמא.
"אני צריכה עזרה" לחשתי ונפלתי על הרצפה