האסירה: פרק שמיני, חלק ראשון

לאחר זמן מה, נמאס לי לחכות.
נעלתי את הנעליים שלי, ויצאתי אל מחוץ לבית.
החצר שלו, לא הייתה גדולה במיוחד,
אך הייתה מלאה בדשא וצמחים שונים.
לקחתי כמה צעדים, בשביל להשיג תצפית טובה יותר על הבית.
הוא היה בעל שתי קומות, כנראה פספסתי את המדרגות,
הוא היה צבוע מבחוץ בגוון חולי יפה, ובעל דלת קדמית מעץ כהה.
"עוד אחת" סינן קול מאחורי, וכאשר הסתובבתי, ראיתי אישה.
היא הייתה יפהפה, היו לה עיניים כחולות בהירות כול כך,
עד כי היו כמעט חסרות צבע ושיער זהוב ארוך וגלי.
"מי את?" שאלתי אותה בסקרנות, ובחנתי אותה עוד מעט.
"את יכולה לראות אותי?" היא שאלה בהפתעה.
לרגע, לא הבנתי למה היא מופתעת כול כך,
אך אז ראיתי את זה.
דמותה הייתה מטושטשת בקצוות, כאילו היא חלק מחלום או זיכרון.
"את רוח רפאים" המילים נפלטו מפי עוד לפני שקלטתי זאת.
"כן, וגם את תהפכי לאחת כזו בקרוב" היא אמרה ולאחר שנייה,
נעלמה, בלי הסבר ובלי כלום.
"למה היא התכוונה?" מלמלתי לרגע.
למדתי כבר עם הניסיון, שרוחות לא אומרות שטויות.
אם הן אמרו משהו, כדי שתקשיבו להן.
"היי" הקול היה אמור להקפיץ אותי, אך הייתי שקועה מידי במחשבות.
"אוליב" הקול נשמע בשנית, אך הפעם הוציא אותי ממחשבותיי.
"מה?" שאלתי בחדות והסתובבתי לעבר הקול "אני עסוקה"
"אני מצטער פשוט, אמרו לי להביא אותך אל חדר האימונים"
אמר מארק, ונראה מעט לחוץ.
"עדיין, לא מפריעים לי" אמרתי לו בקרירות "אלא אם אתה רוצה למצוא את מותך
כמובן" אמרתי במתיקות שפתיים.
"אז, אתה מתכוון להוביל, או שאני יכולה לחזור אל מחשבותיי?"
שאלתי לאחר כמה רגעים שעמדנו ללא תזוזה.
"מה?" הוא שאל "אה, כן, אחריי"