תחרות סיפוריי פנטזיה – מבוסס על מבוכים ודרקונים

כשפקחתי את עיני לא זכרתי מי אני, לא זכרתי איפה אני נמצאת או מה אני עושה בשדה הגדול והרחב שהתעוררתי בו. כשהתיישבתי שמתי לב לקשת המונח על ברכיי.
"אה… מישהו זוכר כאן משהו?" שאל מישהו. ראיתי אלף כמוני מתיישב לידי.
"לא…" מלמלתי. ראיתי שלידי חוץ מהאלף, היתה עוד אלפית, בת מחצית, גמד וזד. כולם נראו מבולבלים כמוני.
בת המחצית היתה הראשונה שקמה. "הדבר היחיד שאני זוכרת שאני מחפשת מישהו, אז אני הולכת למצוא אותו. אתם באים?"
גם הגמד קם. הם נראו בערך באותו גובה. "זה גם הדבר היחיד שאני זוכר, אז אני איתך."
כולנו קמנו. "וגם אני."
האלף הצביע על בית במרחק. "טוב, מה דעתכם להתחיל בכפר?"

הגענו לכפר וכבר אז הסתבכנו בצרות. ראיתי בן אדם שפניו מוסתרות מדבר עם נער רזה ורועד, אחרי שהוא הלך האיש פנה אלינו. "מה אתם עושים פה?"
"בנו לבקר כאן." אמר הזד.
הוא הנהן. "בסדר, תהינו מהמקום."
והוא הלך.
האלף צחק. "זה היה מלחיץ."
גם אני צחקתי. "כן, די. טוב, בואו נלך למצוא מקום לישון בו."

הבית הנטוש היה נעים למדי. מיד החברים החדשים שלי נרדמו. לא שמנו לב שכבר לילה.
"לילה טוב." אמר הזד, אבל לא בדיוק היה למי. הוא נרדם ואני נשארתי היחידה שערה.
הכול היה שקט לגמרי עד ששמתי לב שהשמש כבר זרחה, ומשהו כבד פגע בבית.
"מה קרה?" צעק האלף.
רצתי לחלון והבטתי החוצה. ראיתי עשרות חיילים עומדים מחוץ לבית.
"תיכנעו או שתמותו!" צעק מישהו מבחוץ. "לא תצליחו לחמוק מעונש על הפשע שלכם!"