מחנה הטיטאנים פרק תשע

"לא שוב!" נאנחתי והצטרפתי לקרב. הפעם אלו היו עקרבי ענק.
"אף פעם לא היית חצוי, נכון?" אלכס העלתה באש כל מפלצת שהתקרבה אליה אבל לא נראה שהעקרבים ממש נפגעים מזה.
"אני חושב שראיתי אותם פעם, גראיון מכר אותם בפעם בחווה שלו, אבל הוא נמצא במבוך של דיידלוס." אמר בוייל וירה את החץ האחרון שלו, שכמובן לא עשה כלום לעקרב שירה עליו.
"לפני כמה שנים נמכרו כמה כאלה למחנה החצויים, אולי חיסלו אותם והם חזרו מטרטרוס?" איידן היה היחיד שהצליח לפגוע במפלצות.
"אולי." מלמלה ריין. היא הצטרפה לאיידן והם הצליחו לחסל עקרב, רק שנשארו עוד עשרה.
המשכנו להילחם והצלחנו לחסל עוד שבעה. זה היה אמור להיות כבר פשוט לחסל עוד שלושה אבל כולנו היינו מותשים, חלקנו נחתכו מהזנבות ובנס לא מתו.
"טוב, אני הולך לגמור את זה." אמרתי וקפצתי על אחד העקרבים. נעצתי את החרב בגבו והוא חזר לטרטרוס, אבל לא לפני שנדקרתי מהזנב שלו.
"נו באמת…" לוקאס זרק לי בקבוק נקטר. הנקטר הפסיק את התפשטות הרעל אבל עדיין לא הצלחתי לזוז.
אחד העקרבים ניסה לדקור אותי אבל התגלגלתי הצידה מחוץ לטווח הסכנה.
כל שאר הקרב הייתי צריך לצפות בכולם נלחמים, והם הפסידו. רק איידן, ריין ואיזבל נשארו. ריין לא יכלה להילחם עם הצליעה שלה אז היא היתה עסוקה בהתחמק ולשמור על איידן ואיזבל.
בסוף העקרבים הצליחו לדחוק אותם בפינה ולהעיף את הנשקים שלהם. שני העקרבים הרימו את זנבותיהם.
כשחשבתי שזה כבר נגמר אחד הקרבים קפא. כלומר, הוא נכלא בתוך גוש קרח. העקרב השני הסתובב וקפא מיד.
"איך…?" מלמל איידן, ואז כולנו ראינו אותו.
הנער נראה בן שש-עשרה. היה לו שיער חום בהיר למדי ועיניים כחולות כמו הקרח שבתוכו קפאו העקרבים. במקום שמחת ניצחון הוא נראה תשוש ועצוב, אחד שאיבד מזמן את שמחת החיים שלו.
דילן רץ לעבר הנער, הידיים שלו היו משוכות בדם. "אה… הי?"
הנער הביט לעברו. בינתיים כולנו הגענו למקום. "הי, אני אקסל."
הושטתי את ידי ללחיצה. "היי, אני לוק. אלה ריין, איידן, דילן, איזבל, מיוריאל, לוקאס, היקארי, אלכס, בוייל – "
"קיין." תיקן אותי בוייל.
" – ליאן ולירון, נעים להכיר."
"גם אתם חצויים?" הקול של אקסל נשמע מהוסס מאוד.
"כן." אמרה ליאן. "אני בת טיכה, לוק בן נמסיס, איידן בן – "
"או-קיי, בואו נסביר על כולם אחר כך." לירון קטעה אותה. "מי ההורה האולימפי שלך?"
אקסל הזעיף פנים. היה טוב לדעת שעוד מישהו שונא את ההורה האולימפי שלו.
"נו?" אמר דילן.
הוא נאנח. "בוראס, אל הצפון."
ברור. טוב, זה מסביר את הקרח.
"היי, אקסל, רוצה לבוא איתנו לניו-יורק?" שאלה אלכס. שמתי לב שהיא לא מציינת שאנחנו הולכים לאולימפוס בכוונה.
הוא הניד בראשו. "לא, אני לא חושב – "
"אנחנו הולכים לנקום באלים." פלטתי.
פתאום אקסל חייך. "אז בואו נזוז."

בדרך לשדה התעופה לא אמרנו כלום, או שהייתי רחוק מידי מכולם בשביל לשמוע אותם.
בסוף עצרתי וחייכתי. "אני מקווה שלכולכם יש דרכונים, כי הגענו."
מיוריאל הביטה על שדה התעופה. "לי אין."
אלכס רצה ונכנסה למקום. "את לא צריכה. אני מכירה מישהו שיטיס אותנו לניו-יורק בלי לשאול."
הרמתי גבה בחשדנות, אבל בסוף משכתי בכתפיי ונכנסתי. כולם נכנסו אחרי.
אלכס הובילה אותנו במקום עד שהגענו לבדיקת מזוודות. היא בדקה שאף אחד לא מביט בנו, פתחה דלת לידה ונכנסה.
כשנכנסנו אחריה הלסת שלי נשמטה מעצמה. מולנו היה מטוס קרב ענקי עם קליעים מארד שמימי.
אלכס הצביעה על האיש שעמד בתא הטייס. הוא חייך אלינו חיוך מטורף למדי. "תכירו, זה ג'ו, האח הגדול שלי."
כולנו הבטנו בה בהפתעה. "יש לך אח?"
"מסתבר."
ג'ו יצא מתא הטייס. הוא כבן עשרים, איך הוא השיג רישיון טיסה? "אלכס דיברה איתי באיריס-נט אתמול, היא אמרה שאתם צריכים טיסה."
הנהנתי. "כן."
"אז בואו תיכנסו. הטיסה לא תהיה ממש ארוכה."