הנערה בשמלה הלבנה (4)

מגע עדין,
עורה כה רך,
וידיה קרירות, רטובות,
לא מדמעות,
מין הטיפות הקטנות.

והיא מסמנת לי לשבת לצידה,
ואני מובך, מתבייש להתקרב אליה,
והיא מניחה את ידה על לחיי,
אומרת שהכל בסדר,
ואני כמו צייתן מתיישב,
מקשיב לסיפור של שנים.

והיא אומרת שהכל התחיל,
בסופה הגדולה של השלג,
כשהחושך התנגד לאור,
סירב לציית לאחיו.
ומאז הזמן נפתח,
פתח קרע של כעס ואבדון,
ואין שליט לעולם,
והכל נידון לכישלון.

היא סיפרה שהיא היתה שם,
בקרב הגדול של השלג,
שכדי לנצח היה צריך להקריב,
חמלה,
חמלה נצחית.
שמאז דמעותיה לא פוסקות,
רק כדי לשמור על העולם הזה,
מומס.

ואני מעביר לה חמימות,
דרך חיבוקי הנועז,
דרך נשימותיי על עורפה,
דרך הרגשות שאני מעבירה,
ומסר קטן במוחי,

'אל תבכי לבד, אני אבכה איתך'