הקרבות על הכס: פרק 2
אאוס
לאחר ניסיונות ארוכים של שכנוע מצד חברה הטוב אול, השתכנעה אאוס להצטרף לתחרויות שנראו בעיניה טיפשיות.
ההמתנה הארוכה בתור, נדמתה לאאוס כמו נצח וכשהגיעו כבר כמעט לסוף איבדה את סבלנותה.
בתור ראתה כמה דמויות של אלים זוטרים שמוכרים לה.
היא גם ראתה את דיוניסוס, אל היין והתאטרון, נראה שגם אלים אולימפיים צריכים לחכות בתור להירשם כמו כל השאר.
"אל תלכי עכשיו!" אול אחז בזרועה קצת חזק מידי ומיד הרפה, "סליחה".
מבנה גופו היה רזה, ושריריו היו מהודקים לגופו.
"זה בסדר" אמרתי, "אבל אני לא יכולה להישאר פה לעוד הרבה זמן".
"למה את ממהרת לאן שהוא?" שאל מתוך סקרנות.
"לא פשוט אני לא מסוגלת להישאר בלי לזוז לכל כך הרבה זמן" אמרתי.
"זה בסדר אנחנו בסוף התור כבר. הנה דלפק ההרשמה!" קרא אול בקול שמח.
"אני לא מבינה למה בכלל הסכמתי להצטרף " אמרתי בנימת מחאה.
אך הוא החליט להתעלם ולא לענות.
"את מי תיקחי איתך לתחרויות?" שאלה בקול מתוק מידי האישה שמאחוריי הדלפק.
"אותו", הצבעתי על אול שהתעסק כרגע בחרב שהייתה תלויה על חגורתו.
"אפשר לפרט עליו קצת יותר?" שאלה.
"כן קוראים לו אול והוא בא איתי לתחרויות".
"אוקיי" המשיכה "ואם אני לא טועה את אאוס אלת השחר המפציע?".
הנהנתי. לא חשבתי שהיא תכיר אותי הרי אני לא אלה אולימפית או משהו.
"טוב אתם רשאים ללכת עכשיו, יש שתי יציאות משני צידי האולם" אמרה בעודה מקלידה במהירות במחשב, "בהצלחה!" .
… … … … … … … … … … … … … … … … … …
"לאן את ממהרת כל כך?" שאל אול בעודו מנסה להדביק את הפער בינינו.
בחוץ היה מזג אוויר נעים, והשמש שטפה את המדשאות שהקיפו את אולם ההרשמה.
נעצרתי ליד אחד המזרקות שבמרכזה עמד פסל של אל האהבה, ארוס.
"אני לא ממהרת".
"אז למה את הולכת מהר כל-כך" אמר בקול מתנשף מעט.
"אמרתי לך כבר זה לא שאני ממהרת אני פשוט…" התחלתי להגיד.
"היי!" צעקה של אישה קטעה אותי.
האישה שהתקרבה הייתה גבוהת קומה שערה היה חלק ושחור ונראה היה כי לא היה פגם אחד בגופה.
"היי אימא" אמר אול נבוך "מה את עושה כאן?".
"באתי לברך את בני היקר" אמרה האישה בקול שגם בו לא היה שום פגם "ומי הבחורה?".
"אימא תכירי זאת אאוס" אמר ביובש, "אאוס תכירי זאת אימא שלי אפרודיטה, כנראה שכבר הכרת אותה לפניי".
אול היה בנה של אפרודיטה, אך הוא לא רוצה להזכיר את ובגלל זה אף-פעם הוא לא הכיר לי אותה פנים אל פנים.
"נעים להכיר" אמרתי והושטתי יד ללחיצה.
היא לחצה את ידי, ידיה היו רכות ונעימות.
"ואת אאוס, אלת השחר והזריחה אם אני לא טועה."
"כן" אמרתי. לא חשבתי שהיא תכיר אותי.
"אז באת להירשם לקרבות על הכס" אמרה והסתכלה לכיוון אול "ולקחת איתך את בני".
רק עכשיו הבחנתי שאול דומה לאמו אפרודיטה, לשניהם יש שיער שחור מבריק ועור שמנת.
אמנם לאול יש עיניים ירוקות כמו הטבע האיתן בעוד שלאמו יש עיניים סגולות-ורודות.
הרגשתי את אול בועט לי קלות ברגל. כנראה שריחפתי שוב.
"מצטערת מה שאלת אותי?" שאלתי מהר.
"את תצטרפי לקרבות עם בני?".
"כן" ענינו יחדיו.
"אם כן בהצלחה לשניכם, אתם תצטרכו הרבה ממנו" ופנתה ללכת.
"את תצטרפי לקרבות גם אימא?"שאל אול, ואפרודיטה הסבה את מבטה לאחור.
"לא" ענתה והמשיכה ללכת, לוקחת איתה את ריח הבושם המתוק שהביאה עימה.
"טוב זה היה מביך…."
"דווקא שמחתי להכיר סוף סוף את אפרודיטה, היא לא כזאת נוראית כמו שאתה מתאר" ניסיתי לנחם אותו.
בנוסף למראה שקיבל אול מאפרודיטה הוא בורך בעוד כוח עצמתי שהוא לא מוכן להשתמש בו אלא רק במקרי חירום,
הכוח לקרוא ולהשתלט ברגשות של אנשים.
הכוח שלו מעניק לו גישה ישירה לרגשות, הוא יכול לשנות אותם כרצונו והוא יכול לגרום לך להתאהב בו קשות עד שתעשה הכול למענו, או לגרום לך לשנוא את יקיר ליבך עד שתרצה להרגו.
הוא יכול לגרום גם להרגיש כאב עז מבלי לפצוע כלל.
כן זה כוח קטלני שאם הוא היה נופל בידי מישהו אחר התוצאות היו רעות.
"בואי נלך מפה, שלא ניתקל בעוד אלים" אמר אול והתחיל ללכת.
התחלתי ללכת אחריו ברגע שנעלם מטווח הראיה שלי.
תגובות (2)
אהבתי. המשך
תודה רבה! אתה לא מבין איך אני מחייך עכשיו :-)