ארץ בני האלמוות- חלק שמיני <:

כל הקהל התפזר וחזר לעיסוקיו. רק סהר עדיין עמדה קפואה במקומה וניסתה לעכל את מה שקרה.
היא שמעה במעורפל קריאות מאחוריה, שבוודאי פנו אליה, אך היא התעלמה מהן והמשיכה לשחזר בראשה את אותו רגע שוב ושוב, פעם אחר פעם, ובכל פעם זה רק נהיה גרוע יותר.
יד נחה על כתפה לפתע והיא מיד נרתעה בפחד והסתובבה.
מולה עמד חייל אחד, לבוש באותם מדים כמו החיילים האחרים שעלו על הבמה לפני כן. ליבה דפק במהירות עצומה ותחושת אימה עטפה את גופה.
" אני צריך שתבואי איתי, גברתי." אמר לה.
" למה?" שאלה בהיסוס.
" לא אפגע בך, אל תדאגי." החייל הבין שהיא מפחדת ממנו, לכן ניסה להרגיע אותה. סהר הנהנה בויתור והסכמה והלכה אחרי אותו חייל מהרהרת בחשש למה שיקרה לה עכשיו.
החייל הוביל אותה למבנה גדול שקירותיו היו מעוטרים בקישוטי זהב בוהקים, בכניסה עמדו שני חיילים מחזיקים חניתות סכינים ועומדים כמו פסלים. החייל נכנס אל תוך המבנה העצום, והיא אחריו. הוא הוביל אותה למתחם גדול ודי ריק, בו ניצבו כמאה כסאות מסודרים בשורות אנכיות, כאשר באמצע יש שביל שנוצר ממרווח בין כל שתי שורות צדדיות מקבילות.
סהר השפילה מעט את מבטה, וכאשר הלכה התרכזה אך ורק ברצפה.
" הרימי את ראשך." פנה אליה קול גברי ועמוק מכיוון מעלה.
סהר עשתה כדבריו והרימה את ראשה תיכף ומיד.
מעליה ניצב פרגוד עץ עבה וצר, שמשני צידיו עוד שני פרגודים קטנים יותר, זהים לראשון, שגובהם קטן יותר ויותר ככל שהם מתמשכים לצדדים, מעוקלים ויוצרים רבע מעגל כל אחד. מאחורי הפרגודים היה אפשר להבחין במושבים, ועל הקיר מאחורה היה תלוי וילון בד אדום כהה שעליו רקום בחוט זהוב סימן קלשון בעל שלוש שיניים.
" לא אכביד עלייך ואעמוד בכס השופט, אלא אני אדבר איתך פנים מול פנים." איש מבוגר לבוש בגדי מלכות מהודרים צץ מצידו האחד של הפרגודים ודיבר אליה.
סהר רק הנהנה בהסכמה.
" מה שמך?" שאל אותה.
" סהר." ענתה, " סהר ילין."
" ובכן, סהר ילין. את לא מכאן, נכון?" הוסיף לחקור אותה.
" נכון." השיבה.
" מהיכן באת?"
סהר היססה לרגע בתשובתה, מכיוון שתהתה האם במקום הזה מכירים בכלל את העולם שלה.
" ישראל." ענתה בחוסר ביטחון מועט. אותו איש מבוגר הביט בה במבט מבולבל.
" אסיה?" שינתה את תשובתה, אך החוקר עדיין לא הבין על מה היא מדברת.
" כדור הארץ?" שינתה את תשובתה שנית. הפעם החוקר נראה יותר מבין את דבריה.
" איך הגעת הנה?" הוסיף לשאול.
" האמת היא," היא השיבה, " שגם אני לא ממש בטוחה איך."
" ומה המטרה שלך?" שאל.
" מה?"סהר שאלה בחיפזון.
" לשם מה הגעת לכאן?" חזר על שאלתו באופן שיהיה ברור לה יותר.
" אני לא התכוונתי להגיע לכאן, אבל," סהר חישבה את דבריה בקפידה במבטו הבוחן של האיש,
" אני חוקרת." ענתה לבסוף.
האיש האזין לדבריה בהתעניינות.
" כבר כמעט שנה אני מנסה לגלות כמה שיותר על המקום הזה. כל מה שיש לי נמצא בספר שלי. אם זה בסדר מצידך ומצד אנשייך, אני רוצה לבקש רשות לחקור את המקום הזה."
הוא שתק.
" אני מבטיחה לא לעשות כלום. אני אהיה כמו זבוב על הקיר." הוסיפה. כאשר שמע את המשפט האחרון שלה נראה שהתבלבל קצת.
סהר מלמלה לעצמה בשקט " נכון, אין לכם כאן זבובים." ולאחר מכן תיקנה את דבריה, " בכלל לא תרגישו שאני כאן."
הוא חשב לרגע, והשאיר את סהר מחכה לתשובה בכיליון עיניים.
בזמן שחיכתה לתשובתו שקעה במחשבות מה יקרה אם הוא לא יקבל את בקשתה ויכריח אותה לעזוב. הבעיה הגדולה ביותר שלה הייתה, כיצד?
היא בכלל לא הבינה איך הגיעה לכאן, אז איך היא מתכוונת לחזור?
" אני מסכים." השיב.
חיוך מאושר עלה על פניה של סהר, והיא התאפקה שלא לחבק אותו באותו רגע, כי בכל זאת, היא צריכה לשמור על רושם טוב בתור אורחת.