ילדת הרוחות

זה היה יום מעונן בחלקו בפורטופינו, עיירת דייגים באיטליה. הילדה הקטנה, למען האמת, לפני זמן לא רב מלאו לה עשר. טיילה לה ברחובות, מתבוננת בעוברים ושבים עם עיניה הכחולות הענקיות. מדי פעם, היא רצה לעברם בבהילות, מוכרחה לספר לכל אחד את הסיפור שלה, על הרוח שראתה כשרק עברה לשם, לפני כשבועיים לערך.
היא לא הייתה מסוגלת להוציא את הרוח מראשה- את לוקס, שאת שם משפחתו לא הייתה מסוגלת לזכור. היא נעשתה עצובה משחשבה עליו, מכיוון שדמיינה את הרוחות בעולמנו, בלתי נראות, חוות תסכול עז כל-כך מכך שבני האדם אינם יכולים לראותם. למרות כל סיפורי הכומר, על החיים שלאחר המוות, לאחר המפגש עם הרוח היא ידעה שזה אינו נכון, שאחרי המוות מצפים לאנשים קיום מלא ייסורים, בלי שאף אחד יידע שהן בכלל קיימות. זה בטח מעצבן, חשבה לעצמה, לא למצוא מנוחה לעולם ולדעת שאתה רואה, אך אינו נראה, תמיד. שלא משנה עד כמה תצעק, אף אחד לא ישמע אותך.
מרבית העוברים ושבים התייחסו לדבריה בביטול, "דמיון מפותח מדי של ילדה קטנה." כמה מהם אף נראו מודאגים ומלמלו משהו על התערבות הוריה בעניין, כי מדמיון שכזה, אף פעם לא יוצא משהו טוב לטענתם. היא התעלמה מדבריהם, ממשיכה לספר לעוברים השבים החטופים שנראו ברחוב, באותו יום, על הרוח אשר ראתה. למען האמת, היא שמחה על כך שאחיה, או ליתר דיוק, תאומה הלא-זהה, דנטה, לא נמצא איתה. הוא בוודאי היה מטיף לה מוסר על כך ואומר שתפסיק לספר שטויות לאנשים. הוא בכלל לא רצה לדבר עוד על הלילה ההוא, כאשר חזר וראה אותה מדברת לאוויר, כאילו שנמצא שם מישהו, בשר ודם. גם הוריה לא ממש ששו לדבר על העניין והיא בסך הכל רצתה לתפוס מנוחה קלה מהם, מכיוון שנראה שסבלונתם הולכת ופוקעת ככל שהרבתה לדבר על הרוח. וזה היה אמיתי, היא ידעה. לא סתם משחק מטופש של ילדה בת עשר, אלא משהו חי וקיים בעולמנו. משהו עצוב מבחינתה. אילו רק האנשים היו מאמינים לה, לא מצפים כל- כך לחיים שאחרי המוות, שהיו כל-כך שונים מדמיונם. אין גן עדן או אפילו גיהנום, רק שוטטות חסרת מעש בעולם, כשאף אחד אינו יכול אפילו לשים לב לקיומך. מאז השבועיים האלה, ראתה מדי פעם רוח או שתיים, אבל, למען האמת, הפחד קצת שיתק אותה מכדי שתוכל להתחיל איתן בשיחה. מה שהיה מוזר בעיניה, כי עם הרוח הראשונה שבה חזו עיניה, לא הייתה בה אפילו טיפה אחת של פחד. אולי חששה מכך שיחשבו אותה כמשוגעת.
היא החלה לספר את סיפור הרוח לעוד קבוצה של אנשים בקהל, שנראו כתיירים. אלה תמיד היו יותר סובלניים כלפיה בהתחלה ואף כמה מהם דחפו לה כמה דולרים לידיים, כנראה מפני שנראתה רזה כל- כך.
הפעם, נראה שהיה איתם מדריך אשר תרגם את דבריה והם עזבו במהירות את המקום, ממלמלים כל מיני דברים בשפה מוזרה אשר לא הבינה.
חוץ מהאיש האחד ההוא, אשר נראה מרותק כאשר סיפרה את סיפורה. הוא נראה בראשית שנות העשרים שלו, איש שעדיין לא היה מוכן לוותר לגמרי על שנות ההתבגרות הסוערות, הוא היה בעל שיער חום קצוץ ועיניים חומות בגוון האדמה שלאחר הגשם.
היא לא הייתה בטוחה אם הוא תייר או בן המקום, כי אי אפשר היה להבחין בכך אצלו. למען האמת, היא דמיינה בראשה שהוא בוודאי מאמריקה, אף על פי שלא ממש ראתה אנשים אמריקאיים בכל עשר שנות חייה.
"שלום, ילדתי," פנה אליה באיטלקית מושלמת, מה שניפץ את תקוותיה הילדותיות. "שמעתי את סיפורך על הרוחות קודם לכן והוא נשמע בעיניי מעניין מאוד."
"ואתה לא חושב שאני מדמיינת?" היא שאלה אותו. לפחות יש אנשים נחמדים בעולם, חשבה לעצמה.
"הו, אני בטוח שלא," הוא מלמל, "מה דעתך שאסיע אותך לביתך ובדרך תספרי לי עוד על הרוח אשר ראית?"
"זה יכול להיות נחמד מאוד, אדוני." היא אמרה בשמחה. "אבל ההורים שלי אמרו לי לא… כלומר, להסכים לכל מיני הצעות של זרים." היא אמרה למרות שנראה לה נחמד כל- כך.
"אל תדאגי," הוא אמר בחיוך, "רק הסעה קטנה הביתה. באיזה רחוב את גרה?"
"ליאונרדו דה וינצ'י." היא ענתה לו וכל דאגותיה התפוגגו. האיש נראה לה בסדר, בסדר גמור אפילו.
כבר התחיל להיות קריר בחוץ והיא, כשלגופה רק שמלה קיצית לבנה ונעליים כחולות, כבר התחילה להשתעל. הוא אחז בה בידו ושניהם הלכו ביחד לכיוון מכוניתו של האיש, שחנתה לא רחוק מהם.
"מהו שמך?" הוא שאל אותה כאשר פשפש בכיסו בחיפוש אחר מפתחות הרכב.
"לוס," היא ענתה לו, "לוס ברייטיז."
"נעים להכיר, לוס ברייטיז," הוא השיב בעודו עסוק בחיפוש הקדחתני אחר מפתחותיו. "שמי הוא הייד."
"נעים להכיר גם אותך, הייד." היא אמרה לו בקולה הילדותי בעוד סביבם השמיים האפירו יותר ויותר. לבסוף, הוא מצא את מפתחותיו טמונים איפשהו, באחד מכיסי מעילו. הוא מיהר לפתוח את דלתות מכוניתו והרשה לה לשבת לידו במושב הנהג. היא חשה את עצמה בוגרת מאוד, מכיוון שהוריה אף פעם לא הרשו לה לשבת במושב הנהג. לדנטה לפעמים הרשו זאת, עובדה לא הוגנת מבחינתה, מכיוון שהיה מבוגר ממנה רק בדקה. אני רוצה כבר להיות מבוגרת, חשבה לעצמה, ואולי אוכל להקים אגודה למען הרוחות. זה היה עוד אחד מהרעיונות המשעשעים שלה, שפשוט הופיעו משום מקום.
"חגרי את עצמך, לוס ברייטיז," הוא אמר לה והתניע את מכוניתו באחת, לוחץ על דוושות הגז. "אינני רוצה שיקרה לך משהו." הא חגרה את עצמה במהירות, בוהה בהייד מסובב את ההגה לכאן ולשם. נראה היה לה, משתתבגר, היא לעולם לא תרצה לנהוג במכונית, מפני שזה נראה לה כמשהו קשה במיוחד. איך אפשר לשלוט במשהו… כל- כך גדול, שאלה את עצמה.
"אז," הוא פנה אליה לאחר כמה דקות שבהן היה מרוכז כל- כולו בנהיגה, "ספרי לי שוב פעם את סיפור מפגשך עם הרוח."
"ככה," היא אמרה בטון מלא חשיבות והחלה לספר, "בערב שבו עברנו לכאן, הלכתי ליער, עם אחי, או לייתר דיוק, התאום הלא- זהה המבוגר ממני בדקה, דנטה. הוא היה צריך ללכת מפני שהורינו קראו לו ואני נשארתי לבדי ביער.." לפתע היה נדמה לה בקצה העין, שראתה את הרחוב המוביל לביתה, אף על הגשם הקל שהחל לרדת.
"ו…?" הוא שאל אותה בציפייה.
"אדוני, אני חושבת שראיתי את הרחוב שבו אני גרה," היא מלמלה. "אולי אמשיך לספר את הסיפור בפעם אחרת?"
"מה דעתך שניסע עוד קצת ותמשיכי לספר לי?" הוא הציע.
"הייתי שמחה," היא השיבה לו, "אבל…הוריי בוודאי דואגים לי."
"הו, אני בטוח שהם יהיו בסדר." כעת הוא נראה לה פחות נחמד מאשר בתחילה וספקות החלו מחלחלים בליבה. לפתע, הרגישה שהוא מצמיד משהו בלתי ידוע לפיה, עם טעם מזוויע כל- כך. היא החלה להרגיש עייפות פתאומית ונפלה על הכיסא, מותשת מאוד ואפילו לא ידעה למה.

היא התעוררה ופקחה את עיניה באחת. היא מצאה את עצמה באיזשהו חדר קטן, שאפילו אור היום שנהפך לסוער מאוד, לא נראה מבעדו. היא שמה לב כמעט מייד, שאור המנורה ששכנה ממש מעליה, מאיר עליה בחוזקה. היא ניסתה להניע את את ידיה, איך גילתה שהן כבולות במעין רצועות לשולחן המתכתי והקר, אשר שכבה עליו. כך גם רגליה.
היא לא ידעה מה לעשות וניסתה לשחרר את עצמה, ללא הצלחה. הרצועות היו מהודקות מאוד והיא הרגישה, כיצד ללא שליטתה, ידיה מתחילות להירדם.
היא תהתה כמה זמן היא כבר נמצאת בחדר ההוא. בעיניה הקטנות של בת עשר, היא חשבה שבוודאי מדובר בשבועות, חודשים ואפילו שנים. היא תהתה אם הוריה מחפשים אחריה וקיוותה שכן. היא לא רצתה להישאר נעולה בחור המצחין והנורא ההוא יותר. היא הרגישה כיצד ליבה הולם בחרדה, אשר גואה מבעד לגרונה. לעזאזל, חשבה לעצמה, וכן, היא הכירה את המילה הזו. היא הייתה צריכה להקשיב להוריה ולא ללכת עם האיש הנורא ההוא, "הייד." אשר נראה לה עכשיו כאיש הנורא ביותר עלי אדמות.
לפתע, דלת החדר נפתחה באחת ובפתי עמד הייד. מחזיק בידו מכשיר משונה, מעין שלט. היא הרגישה את הפחד הפועם בליבה וניסתה להיראות אמיצה עד כמה שהיא יכולה. למרות שבמצב אי- וודאות זה, היא התאפקה לא לפרוץ בדמעות מרוב האימה האדירה הזו, שעמדה לפרוץ ממנה.
"נראה שהיפהפייה הנרדמת שלנו הואילה בטובה-"
"תן לי ללכת, הייד," היא קטעה את דיבורו, "המשטרה בטח מחפשת אחריי כבר בכל רחבי העיר. ולא היית רוצה להתמודד מול המשטרה, נכון?"
"'קשה לי להאמין בכך, בהתחשב שעברו רק כמה שעות," הוא השיב לה בלעג, "בכל מקרה, אני מבטיח שלא אפגע בך. אני רק צריך לבדוק משהו."
"מה?" היא שאלה, אך הוא לא ענה לה. רק עמד בצד והתעסק במכשיר שנשא בידו. היא קיוותה שהבדיקה הזו, או מה שזה לא יהיה, לא תהיה רצינית מדי כמו בדיקת האחיות בבית הספר שלה, לגבי מצבם הבריאותי, מה שכלל כמה חיסונים לא נעימים במיוחד.
לאחר ההתעסקות במכשיר, הוא התקרב אליה וכיוון את המנורה ישר לפרצופה, בצורה שהאירה וסינוורה אותה במיוחד. היא פחדה כל-כך וניסתה להסב את מבטה, אך אור המנורה היה חזק כל- כך.
"אל תדאגי," הוא אמר לה בגיחוך מפני שראה כיצד היא מתכווצת. "תרגישי רק עקצוץ קטן במעלה גופך." אבל זה לא השפיע עליה כלל וכלל. היא לא הייתה יכולה לחשוב על שום דבר חוץ מכך שהייד הזה, מי שלא יהיה, יפגע בה בדרך כלשהי. היא הייתה רק בת עשר והרגישה לחלוטין שלא הגיע זמנה, שהיא לא מוכנה למות ועוד אחרי כל מה שגילתה על המוות.
הוא התרחק ממנה במעט וכיוון את המכשיר שבידו לכיוון המנורה. האור התקרב לפניה עוד יותר, לא נותן לה את היכולת להתחמק מפניו ולברוח. היא הרגישה כיצד עיניה דומעות מפני הסינוור העז וקיוותה שכל זה ייגמר.
לפתע, האור התחזק יותר ויותר, עד שהרגישה שלא רק עיניה צורבות, אלא כך גם כל גופה. כאילו פרץ אנרגיה עצומה חורך את כל גופה. ולמרות מה שאמר, היא הרגישה הרבה יותר מרק צריבה קטנה. היא הייתה בטוחה שכל כולה עולה בלהבות.
היא כיווצה את גופה, עד כמה שהייתה יכולה, בהתחשב בכך שידיה ורגליה היו כבולות, בניסיון נואש להגן על עצמה מפני החום העז.
לבסוף, האור התרחק מפניה, עד שהרגישה שתחושת השריפה נעלמת לחלוטין. היא שכבה בחוסר אונים על השולחן האפור, עיניה רואות במטושוש פרטים. אפילו את פניו של הייד בקושי הצליחה לראות. היא הייתה בטוחה שמתה, שמרוב החום העז והתחושה הנוראה הזו, של השריפה המתפשטת במעלה גופך, היא לא שרדה.
הוא שפך עליה מים קרים, עד שהרגישה כיצד ראייתה מתחילה לחזור לעצמה. למען האמת, היא פחדה, מכיוון שתהתה עוד אילו דברים נוראיים מתכנן לה הייד, כי היא הייתה בטוחה בכך שזו רק ההתחלה.
היא התחרטה על כך שרבה עם דנטה,אף על פי שהיה מעצבן לעיתים. היא ידעה שהייתה צריכה להגיד לו לאן היא הולכת, במקום לברוח לו מול העיניים. ולמרות שהיה מבוגר ממנה בדקה בלבד, היא ידעה שהוא דואג לה וכנראה מאשים את עצמו בכך, עכשיו, בהיעלמותה המסתורית. והוריה, אולי הייתה צריכה להתייחס אליהם בצורה טובה יותר ולא לשגע אותם בכל מיני סיפורי רוחות- למרות שהייתה בטוחה שראתה את הרוח הזו.
"נו," הייד מלמל לעצמו, "נראה שצדקתי. היא מתקשרת." היא אפילו לא ידעה מה משמעות המילים, אלא השתוקקה כבר לברוח משם, לשכוח שכל זה באמת התרחש.
"עכשיו אני יכולה ללכת?" היא שאלה אותו בתחינה. "בבקשה."
"מובן שאינך יכולה ללכת, ועוד כשאני על סף פריצת דרך," הוא מלמל לעצמו כאחוז טירוף. "אבי עוד יראה שטעה כשזלזל בי בכך," הוא כחכח בגרונו והמשיך. "הו, ואל תדאגי, התהליך יעבור בשלום. ואם לא… טוב, מוטב שלא תחשבי על כך."
"בבקשה," היא אמרה לו בתחינה, מרגישה את הדמעות שהתחילו לזלוג, "אני לא רוצה למות."
"תפסיקי להתבכיין," הוא אמר לה, "אני בטוח שלא תמותי. אמנם אף פעם לא השתמשתי במכונה הזו, שבניתי במו ידיי, על בני אדם, אבל ישנו פוטנציאל הצלחה של חמישים אחוזים. בואי ונקווה שתהיי בין חמישים האחוזים האלו." הוא אמר את זה באדישות וביובש מוחלט, כאילו שהדבר כלל אינו נוגע בו, כאילו שמדובר בלא יותר מחפץ.
"אתה לא יכול להיות כל- כך אדיש," היא אמרה בחוסר תקווה שהלכה וגדלה, "אלו החיים שלי. בבקשה, אל תעשה משהו שתתחרט עליו אחר- כך. אתה לא רוצח." את המילה האחרונה צעקה בייאוש, אך הוא כבר לא טרח להקשיב לה וכיוון את המכשיר שבין ידיו.
המנורה החלה לרדת שנית וכעת נדמה היה, שאורה נהפך למעין סגלגל. אך לא הגוון הסגול שהיא אהבה, אלא גוון מתכתי אשר עורר בה בחילה. היא ניסתה לכווץ את גופה, אך אורה של המנורה כבר קרן עליה במלוא עוזו, בלא יכולת להתנגד לכך. היא הרגישה תחושת צריבה עזה עוד יותר, מה שגרם לפעם הקודמת להיראות כמו משחק ילדים. היא הייתה מעדיפה לחוות אלף צריבות קודמות מאשר את הצריבה האחת הזו, ששרפה אותה מבפנים, כל חלק וחלק בה. היא הרגישה כיצד מוחה מתפרק לרסיסים, נמס בחלל החדר וצרחה אליו שיפסיק, שיפסיק את הכאב העז הזה שאינה יכולה לעמוד בו עוד. אבל שום תשובה לא נשמעה. היא ניסתה לבעוט ברגליה ובידיה בניסיון להיחלץ, אך הרצועות מנעו מבעדה להשתחרר. היא חשה אימה רבה כל- כך, בעוד תחושת הכאב והחום הצורב רק הלכו ועלו. היא תהתה אם יש טעם לחיות עם כל הסבל הזה שמסביבה. הסבל שפשוט הורג את גופה בייסורים.
והיא ניסתה להיות ילדה טובה, באמת, זו לא אשמתה שהרוח הזו הופיעה פתאום בחייה. היא בסך הכל ילדה בת עשר שרוצה לחיות את חייה.
הכאב גזל במהירות את המחשבות האלה, הותיר אותה רק עם תחושה צורבת של ייסורים וצרחות שהדהדו בכל רחבי החדר. היא כבר לא ראתה יותר את השולחן אליו הייתה כבולה או את הייד, או את מרחבי החדר, רק מרחבים פתוחים של צבע לבן. היא תהתה אם זה אומר שהיא מתה וגופה בצורתו הגשמית נהפך לרוח רפאים מרחפת על פני החדר.
הלובן הזה סינוור אותה כל- כך, אך, עם זאת, היה הרבה יותר ראשוני ופחות מכאיב מן לובנה של המנורה, אשר הלם בה בכל כוחו עכשיו. היא התהלכה במעמקי רוחה במרחבים הלבנים הללו, בוחנת כל פינה ופינה. היה משהו כל- כך יפה בהם ועם זאת, כל- כך מכאיב. היא לא ראתה אף אחד סביבה והבדידות החלה להציק לה. אבל אותם מרחבים לבנים התפרשו עד לאין- סוף, מכל זווית שהסתכלה עליה. אבל, חשבה לעצמה, מוכרח להיות לדבר הזה סוף, פשוט מוכרח. האם זה מה שחוושים כל המתים לאחר המוות, עולם לבן חסר גבולות וקץ? היא ידעה שלא, בעמקי ליבה, אבל כרגע, פשוט חשבה לעצמה שעדיף למות כך. לבלות את כל מה שנשאר בקיומך במרחבים הלבנים הללו, שעוטפים את כל כולך. אולי זה עדיף מכל האנושות הכואבת הזו, שלא נותנת לך להתבטא.
היא הייתה חסרת הכרה ברגע שהמנורה חזרה למקומה והאור חזר למצבו הנורמלי. אך, היא כבר לא הרגישה זאת. גופה היה פרוש על השולחן, בניסיון נואש להימלט מן המנורה, כשעוד הייתה בשיא פעילותה.
הייד התקרב אליה ושם את ידו מתחת לצווארה. פעימות קלושות נשמעו, אך הוא ידע שמשמעותן, שהילדה, לוס ברייטיז נשארה בחיים.
"נו," הוא מילמל לעצמו, "זו הרגשה טובה, לחסום בפעם הראשונה את תא הרוחות."